|
|
יובל: הפתיחה
אם רק היה קורה משהו, אמרה אליאנה לעצמה. היא הניחה את המוּסף על הספה לידה ושמה בעדינות את משקפי הקריאה על העיתון. על שער המוסף ראתה את התמונה של יובל ושוב נחרדה. כל פעם שראתה את תמונת בנה בעיתון הייתה נחרדת. וכי מתי מופיעה תמונתו של אדם בעיתון. אבל במוסף התפרסם ראיון איתו לכבוד האלבום החדש. אליאנה הסתכלה סביב בחדר. חשבה, אם חיצונים היו לוקחים אותי עכשיו לכוכב שלהם, לא הייתי מתנגדת, רק שגלי החום האלה יעזבו אותי. ואולי אצעק.
היא ראתה בשעון הגדול שכבר שש. בשתיים הגיעה הבייתה ותוך שעה סיימה את הדרוש לשבת. שלוש שעות שהיא רק מנסה להעביר זמן. אילו יכלה הייתה לוקחת בידיה את ערימת הזמן עד יום ראשון בבוקר ומניחה אותה כבר במקומה. לא שבחנות כל רגע מרתק. על כל פנים היא לא צריכה לראות את שמואל. מה עושה שמואל. עומד ליד החלון או הולך ממקום למקום כמו טענה. ואם זה לא כל כך מפריע לה שהיא רואה את שמואל, הרי בחנות היא לא צריכה לשמוע את הדברים שהוא אומר לה בלי קול. אף שהוא אומר לה דברים בלי קול היא שומעת היטב מה הוא מבקש. סליחה ממנה הוא מבקש. והיא לא רוצה לסלוח לו. למה היא לא רוצה לסלוח לו כבר אינה יודעת. כבר רגילה שהיא לא סולחת והיא שותקת כמעט על גבול הכעס. אולי קפריזה. אין לה עניין להתעמק בכך. אם תתחיל להתעמק עוד תגלה שהוא זה שצריך לסלוח לה. שהנה חשבון לה עם חייה ומרוב פחד היא אומרת שחשבון לה עם שמואל. בכל אופן הסברים רק יעלו שאלות. למשל למה באמת עזבה את ההוראה ופתחה חנוּת אופנה בתל-אביב. בבהילות עזבה את בית-הספר ודווקא כשהציעו לה להיות מנהלת. כאילו פחדה לאחר איחור שאין לו תקנה. מה הדבר שפחדה לאחר אליו אין היא רוצה לפרט. אף לא באוזני עצמה. ודאי לא באוזני שמואל. לא מגיע לו שום הסבר. ובוודאי לא ההסבר הזה. דיבורים רק מולידים דיבורים ואין שום מסקנה. דבר זה אינו נוגע כלל לעניין שמואל. נוח לה שהיא אומרת לעצמה כי בגלל מה שעשה שמואל באה לתל-אביב. אליאנה אמרה לעצמה, הרי מה שעשה עם אתי לוגסי היה בכלל אחר כך.
כל יום שישי היא ושמואל הולכים לשחק רֶמי אצל שרה ואברהם כהן. אלא שבסוף-שבוע זה הם נסעו לנופש באילת. חשבה, מי שטוב להם בבית טוב להם גם בנופש באילת. מי שלא טוב להם בבית, מה יעשו בנופש באילת. נאנחה. גם יובל לא יבוא לארוחת ערב היום שיפיג קצת את השיעמום. למה הוא לא בא. הוא אמר לי אבל שכחתי. הופעה או נסיעה. נקווה שהוא לא יעשן יותר מדיי או יסניף או מה שהם עושים עם זה. שלא לחשוב בכלל על דברים גרועים מזה.
שמואל עמד ליד החלון הגדול ומולל את שולי הארנק שבכיסו. הסתכל בים. פנסי תאורה שהוצבו לא מזמן לאורך החוף האירו את המים והוא ראה את הגלים. שמואל אמר לעצמו, גלים באים מאיטליה. גלים באים מיוון. באים והולכים. רק אני לא הולך לשום מקום. משך בכתפיו. חשב, וכי אם היו נותנים לך עכשיו כרטיס חופשי סביב העולם היית נוסע.
רוח של בדידות עמדה בחדר המגורים. שמואל נצמד אל מראה הגלים וריחף עליהם בזמן עד שהגיע לימים אחרים בחוף זה עצמו. כל-כך אהב את אליאנה בימים ההם. אם הייתה עוברת שעה בלי שיראה אותה, היה נחרד כאילו אבדה לעד. כשהיו שבים ונפגשים שמח עליה כאילו חזרה ממסע ממושך. ונדמה היה שגם היא שמחה עליו. שמואל היה מבטיח בכל פעם כזאת שיביא לה אושר אינסופי. צוחקת הייתה אליאנה. כל-כך אהב את צחוקה. הייתה מסתכלת בו במבט מצועף. ארוכים היו ריסיה. הייתה צוחקת אומרת, כן סאמי מאיזה רוכל נודד תקנה לי אושר אינסופי אולי מאבא שלך.
מתי בא הריחוק בין אליאנה ובינו, חשב. שמואל אמר לעצמו, אולי זה משום שאני לא עשיתי בחיים שלי שום דבר גדול. מה רציתי להיות כשפגשתי אותה. לא זכר מה רצה. אבל זכר שהיה לו חלום נעורים. בכך היה בטוח. ודאי לא להיות כמו אביו. כמה שיותר שונה מאביו. מה נעשה. בעל חנות למוצרי חשמל. חשב, נדמה היה כי כבר אז התפשרה איתי על מה שאני. על מעט מדיי. ואין אש לוחכת את מה שאין רואים. אבל כנראה שהאש ההיא בערה. איך יכולתי להציל משהו אם הרחיקה אותי מאש הלהבה.
שמואל ריחף במבטו על הגלים. אליאנה הייתה מורה למתמטיקה והוא היה בחנות מוצרי החשמל. הצער על שלא השיג הרבה בחייו, היה בא ומציק לו לפעמים בדממה. בטוח היה שאליאנה לא משגיחה בזה. קיווה בכל מאודו שהוא הצליח להביא לה אושר. אולי לא אינסופי כזה שהבטיח לה בתיכון. אבל בכל זאת במידת מה. ואז הציעו לה להיות מנהלת בית-הספר שבו למדו שניהם בזמנו. היא אמרה לא, נמאס לי מבית-הספר הזה, אני לא רוצה לראות אותו בחיים. דיברה בזעם כאילו לא היה מדובר בקידום אלא במשחק אכזרי של הגורל. ואף בעלבון. יום אחד אחרי שהציעו לה את הניהול התפטרה מבית-הספר. בכספי הפיצויים פתחה חנות אופנה בתל-אביב. שמואל שאל את איריני, מה לה ולבוטיקים. אמה של אליאנה אמרה, השיק הצרפתי שקיבלה ממני. שמואל אמר, בחנות שלי היא לא מכרה שום דבר אף פעם. חשבתי שהיא שונאת חנויות. איריני לא אמרה כלום. שמואל ביקש לתת לאליאנה כסף נוסף לצורך החנות ולא רצתה. בלי מילים דחתה את הצעתו. במבט קר ואפילו עויין. כאילו לא ביקש לתת לה עוד כסף, אלא לקחת ממנה את כספה.
כאשר אמרה שהיא לא רוצה לראות עוד את בית-הספר התיכון, שמע שמואל מדבריה שהיא לא רוצה לראות עוד גם אותו. הרי בתיכון רוגוזין נפגשו ואם מאסה בבית-הספר מאסה בפגישתם. שעות ארוכות, כשהיה לבד בחנות, בין המקררים והתנורים והמיקרו, שמואל חשב כך ולא הצליח להסביר לעצמו מדוע חשב כך.
שמואל הגניב מבט אל אליאנה. להסתכל במבט ישיר מזמן לא העז. מה שראה גרם לו להירתע. פתחו את בטנה של אשתו ותפרו בה חתולים חיים ולא היה בידו לעזור. ואולי גרוע מזה, יש בידו לעזור והיא אינה רוצה בעזרתו. היא מעדיפה שיתפרו חתולים חיים בבטנה ובלבד שלא יעזור לה. ועוד זאת. ראה שמכים אותה והוא רואה ואין הוא רוצה לעזור. אמר לעצמו, מה המחשבות המשוגעות האלה.
שמואל עזר לה בשיפוץ החנות והדירה הקטנה שהייתה צמודה אליה. לפעמים, בערב, כשהיו בחנות הריקה, בין חוטי החשמל התלויים מהקירות והסולמות וכלי העבודה שעל הריצפה, היה נדמה לו כי הוא שוב קרוב אליה כמו שהיה בתיכון. כמה פעמים ראה אותה מחייכת חיוך שכבר כמעט נשכח. חיוך שהייתה מחייכת כשהייתה קוראת לו מוּלי ואומרת מוּלי תפסיק מוּלי אף שלא רצתה שיפסיק.
חזרו לאשדוד אחרי הפתיחה החגיגית של החנות. שמואל הסתכל בה וחשב, גברת תל-אביבית יש לנו פה פתאום. עישנה סיגריה ארוכה ודקה. לא אמרה דבר. שמואל הבין שהוא כבר לא נחוץ. ליתר דיוק, שהוא מבוטל. הלך לישון בחדר של יובל. העביר לשם את הדברים שלו. כמעט שלא היה נכנס עוד לחדר השינה שלהם שהיה עכשיו החדר של אליאנה. גם לאמבטיה הצמודה לאותו חדר לא נכנס עוד. מטרים ספורים ממיטתו החדר והאמבטיה אבל המרחק ממנו אליהם עצום ורב. מרחק עד עולם של חלום שאין לו רשות להיכנס אליו. עולם שנכספים עליו בלילות ובימים אבל אין להגיע אליו. מי שחכם אומר לעצמו שאין להגיע אליו ועושה מה שעושה. מי שלא, מתענה בלילה וחושב איך בכל זאת לפרוץ לשם.
קטע הפתיחה של הרומן "יובל" מאת יותם ראובני |
|
|