''אני יושב בלילה וכותב דברים על היום. כותב דברים. פעם האמנתי שכתיבת הדברים מאשרת את הדברים, ואם לא, כי אז היא לפחות משחררת מהדברים שנכתבו. והכל, הייתי אומר לעצמי, מחייך, כדי לפנות מקום לזמן שיבוא, לדברים הבאים. רישום הדברים היה טקס שצריך לעבור כל מי שמעוניין בהווה מוחלט. ועכשיו, מה. כתיבת הדברים אינה יותר מכתיבת הדברים. עניין יגֵעַ, עניין מיותר. המרחק אל הטירה בסיירה נֶבָדָה – אהבה קשה, שירים לעת שחר, שתיקה וחיבוקים – לא הצטמצם. המסעות – לאירופה, ליפן, לאמריקה – תועדו ביומנים ליליים, ואין הבדל ביניהם ובין הלילות שהם נועדו לתעד. עכשיו, בדומיית הלילה, אני חוזר וכותב דברים, וזה בדיוק הדבר שגרם לי לצאת למסעות; לא לשבת בלילה ולכתוב דברים, שהרי איזה מין עיסוק אבסורדי הוא זה, לשבת בלילה ולכתוב דברים. כדי לפתות זרים. כדי להשביע לחשים. כדי להגיע אל הווה מוחלט שהוא, בסופו של דבר, מוות.''
|