''המעשה של הנסיעה לחתונה באשדוד היה בעיניי אותו יום כמו היזכרות, כפי שהיא עכשיו, אם כי רק מעטים זוכרים עדיין את החתונה שהסעירה בזמנו את הארץ כולה. בחודשיים שעברו מהיום שבו החתונה של דיתה ומייקי הייתה רק רעיון, הדמיון העביר אותה הלאה, וכאילו היא כבר הייתה, שהרי אין הבדל בין מעשה שתוכנן ובין מעשה שנעשה. בזמן הנסיעה חשבתי שאכן יתברר לי כי החתונה כבר הייתה, ואמצא את עצמי ביקום שבו לא הייתי צריך להיות כלל שכן באותו זמן היה עליי להיות בחתונה. אבל ידעתי כי בלילה הנורא ההוא נעמוד כולנו מול חיינו, בקץ הזמן, האשדודים ובני דגון, הפועלים הזַרים והמכוּרים, העשירים והאבודים, וכך, מוּכנים או לא, נגיע אל פשר המעשים, או אל פיה השחור והפעור של ציפורה אדלר.''
כך נפתח הרומן 'פשר המעשים' המתאר את קורותיה של קבוצת מהגרים מרומניה וממרוקו, ובמה שקרה להם לפני שבאו לישראל ואחר כך. הסיפור מתפרש על פני תקופה של מאה שנה.
בכל חלק משבעת חלקי הרומן, המספר עובר לשולחן אחר בחתונה. בחלק הראשון, 'הרואיקה', הוא מביא את סיפורם של היושבים ליד השולחן הראשון: ז'ני קפטיין גיבורים, שהייתה קצינת הגיבורים שתפקידה היה להעניק לכל מקבל אות גבורה לילה בל יישכח בלשכה מיוחדת בקריה בתל אביב; התעשיין והמהפנט יוסף טייכמן, שרצח את אחיינו כששלח אותו לטבוע במיכל התערובת במפעל הארגזים של המשפחה; יוסי שמחון, שנשאר משותק לכל חייו לאחר שבנעוריו נפל מממרפסת חדר המדרגות כשרצה לראות מה המספר עושה עם נער אחר בדירה, ועוד.
לצד הדברים שעשו אנשי הקבוצה מתחקה המספר - איש בן שבעים וחמש, בשנת 2025 - אחר פשר המעשים שהוא, כדבריו, אולי 'אחד משמותיו של אלוהים.'
'פשר המעשים' הוא רומן בן שבעה חלקים: א. הרואיקה/ ב. היפנוטיקה
ג. אקוסטיקה/ ד. מיסטיקה/ה. ארוטיקה/ ו. נרקוטיקה/ ז. אופטיקה
***
'סופר ברמה של פרוסט, ס. יזהר, פנחס שדה'
מוסף רדיו לספרות, קול ישראל, 6 במאי 2005
***
אדם ברוך/נפל דבר בספרות הישראלית
שתי מילים על יותם ראובני ושתי מילים על הרומן החדש שלו: "פשר המעשים - א - הרואיקה." עד סוף שנות השמונים יותם ראובני השתתף במשחק: עורך ב7" ימים" של "ידיעות אחרונות," סופר ומשורר, תל-אביב. אבל אז יותם ראובני הבין שזה רק הוא, אבל רק הוא, ואין דשא ואין חבר'ה, יש רק ריק בולע, ואין זמן, ואין מושיע, ואין שומע, וזה רק סוחב למטה, ואז הוא עזב את מה שהיה לו ביד, והקים מסגרת משלו: הוצאת הספרים נמרוד, שעובדת דרך האינטרנט, ויותם מפרסם בה ספרות מקור, תרגום, עיון ואת הדברים שלו. והוא חי מזה. הוא רוב של אחד. על חרבו. הוא איכות נדירה. הוא אחד מדוברי העברית היחידים כאן. הועילה לו מאוד העובדה שהיה מהגר צעיר מרומניה, שהתחיל באשדוד. יש אשדוד ויש אשדוד של יותם ראובני. אשדוד שלו היא בראשית ותופת, והיא מוצבת כמראה מול הישראלים השאננים. ועכשיו "הרואיקה" של ראובני הוא חלקו הראשון של הרומן הישראלי הגדול החדש, שנכתב מנקודת המבט של בן עיר ההגירה אשדוד. נפל דבר בספרות הישראלית.
הספר הטוב השנה היה של יותם ראובני: "פשר המעשים" (הרואיקה)
מעריב, 24 ביוני 2005
***
רן יגיל/החומר הבראשיתי הנקרא חיים
"פשר המעשים" מנסה לתפוס את המציאות ולחוש אותה באמצעות שילוב חזק בין הביוגרפיה האישית לבין הביוגרפיה הנחלמת, ההזויה. למרות אורכו, זהו רומן למיטיבי קרוא ולאוהבי ספרות
אתחיל מן הסוף. כדאי מאוד לקרוא את הספר החדש של יותם ראובני. גם אם לא תסיימו אותו, כי הוא קשה לקריאה, וגם אם יש בו לא מעט נקודות חולשה, לא תמצאו ספר פרוזה מיוחד כל כך בקשת שבין רם אורן לעמוס עוז.
"פשר המעשים" הוא חלק מפרויקט בן שבעה רומנים, רצף שראובני מנסה ליצור בעקבות הזמן האבוד שלו: הביוגרפיה האישית מצד אחד, ומצד אחר הביוגרפיה הנחלמת, האסוציאטיבית וההזויה. הספר מתאר את חתונתם של דיתה ומייקי, היא חשפנית במועדון שבתחנה המרכזית בתל אביב, הוא נרקומן. כל הדמויות שמתקשרות לביוגרפיה של המספר - שעלה מרומניה וגדל באשדוד - מתנקזות אל תוך החתונה הזאת, הן והחלומות שלהן. ראובני יודע לתאר אותן לעילא ולעילא, ובעיקר הוא יודע להעביר כמספר טבעי את עיסת החומר הזאת שנקראת חיים, שאין בה סדר ושאנו מחפשים בה כל הזמן את הפשר, פשר המעשים.
אסון נורא עומד לפקוד את באי החתונה. ראובני, שהעולם הפנימי של היחיד מעניין אותו יותר מכל, מושפע כנראה מאסון ורסאי ומקריסת הרצפה-תקרה ההיא. הוא מתייחס אל זה כאל סמל, מטאפורה למצב החיים. אם בקומדיה הקלאסית של מולייר הדמויות מתקבצות כולן לבסוף והמחזה נגמר בחתונה של הזוג שהסתבך, הרי שכאן זה ממש הפוך - החתונה העלובה היא ההתחלה, והסוף הוא מותם של 64 מבאי החתונה.
ראובני אינו נאמן למציאות הנראית, אלא לעולם הפנימי שלו. המון דמויות יש ברומן הזה, ושום קורא לא יוכל לזכור את כולן. כמה מהן נפגשות בחתונה בניגוד לכל היגיון, ומובן שהחתונה כאן היא מטאפורה גדולה לחיים. דמות אחת, מרכזית מאוד, היא "ז'ני קפטיין גיבורים", זונה של חיילים, קצינים גבוהים, שעכשיו מקבלת פרס ישראל על מפעל חיים. חלק גדול מן הרומן - החלק השני - הוא ראיונות ארוכים שערכה עיתונאית עם ז'ני, שאותם מסרה ז'ני למספר והוא מביא אותם כלשונם. ז'ני היא מעין אלטר-אגו של המספר עצמו, שהוא חריג חברתי מובהק, הומוסקסואל, המנהל דיאלוג תמידי עם הממסד, שונא אותו, אך קשור אליו בעבותות.
ראובני מנסה לתפוס את המציאות, לחוש אותה, באמצעות שבעה מושגים: הירואיקה, היפנוטיקה, אקוסטיקה, מיסטיקה, ארוטיקה, נרקוטיקה ואופטיקה. הוא מצמיד את המונחים האלה לגיבוריו, גוזר מהם פעלים, ומיישם אותם הלכה למעשה במצבי הרומן. עם זאת, הוא הראשון שמודה בכישלון - במפורש, בין דפי הספר - של כל יצירה המבקשת להכיל את הכל, כי החומר הבראשיתי הזה, החיים, לא מתעגן בשום יצירה.
הארכנות של ראובני היא בעוכריו. קטע מהרומן נדפס לא מזמן בכתב העת "עכשיו" - על דמות צדדית ברומן, דמות מצמררת של צייר מוחמץ שחי באשדוד, עוטה על עצמו פרוות דוב, יושב מול מראה, נר וורד - דימויים רומנטיים-מורבידיים חזקים - וכל חייו הישראליים והאומללים חולפים לנגד עיניו. מהשוואה בין הקטע כפי שהופיע בכתב העת לבין אותו קטע ברומן, ניכר כי גבריאל מוקד קצץ בראובני בדיוק במקומות הנכונים, בעיקר בסופי פסקאות - שלוש עד חמש שורות מיותרות, המפוגגות את עוצמתן של השורות הקודמות להן.
ראובני נוטה להיתקע בפינות ולהישאר שם על פני עמודים שלמים. כך נסבול מדיון פוליטי בחתונה, דיון שהכל בו בנוי ממכניזם מוכר וידוע מראש של שיח, וכל זאת כדי שבסוף הרומן תוכל החומה הנבנית בינינו לבין הפלסטינים לשמש כאלמנט של הירואיקה וכסמל של הפרדה בין הפרט לכלל.
ככלל, אפשר לחלק את המספר של ראובני לשני חלקים: האחד, זה שמספר את הזיכרונות הקשים של הילד, המספר הביוגרפי, זה שמספר על מות האם ברומניה, על הילדות הקשה באשדוד במקום מנוכר, על חברי הילדות שגדלו ובגדו, על המיתוסים המקומיים של דגון הטבועה השכנה לאשדוד, על איסדוד של הערבים שנמחקה. בחלקים אלה אין שני לראובני. אך ישנו המספר השני, שיש לו טון הרצאתי ממש, זה שמבקש לדבר על החיים במושגים מופשטים, שמבקש לפענח את המציאות ונכשל, זה שמגייס לטובתו את האינטלקט, את המיתוסים הקדומים של הדתות הקרובות והרחוקות. המספר הזה קצת מופרע, והוא אוהב להשתבלל בתוך עצמו ולהגיח החוצה ושוב להיכנס, עד שהוא מאבד כל קשר עם הקורא. המספר הזה מייצג את סיפור המסגרת של ראובני, ולכן הוא חשוב גם להמשך הרצף של הרומנים, אך צריך היה לקצץ בו וגם להפריד בינו לבין המספר הביוגרפי המקסים, אולי באמצעים גרפיים.
לראובני נמאס מההתנהלות הכרישית-מסחרית של המוציאים לאור, והוא מוציא כיום את ספריו בהוצאה עצמית. מעשה אמיץ שראוי להערצה. ולמרות הארכנות, למיטיבי קרוא ואוהבי ספרות כדאי לקרוא את "פשר המעשים". זהו רומן-נהר אישי מאוד, ובדומה ל"ימי צקלג" של ס. יזהר, מטרת הכותב והקוראים אינה בהכרח להגיע אל סוף הדרך, אלא להשתאות על הצורה. במקרה של ס. יזהר מדובר בשימוש בלשון ובמצלולים האמורים להעביר תחושה של מקום-מרחב, במקרה של ראובני - במונולוג אישי חשוף, וידוי חזק מתוך הקרביים. בכל מחיר. לכתוב פירושו לנשום.
מעריב, 3 ביוני 2005
***
השאלון הראשון/הארץ, ספרים
המשורר, המתרגם והמו"ל יותם ראובני, נולד ב-1949 ברומניה והגיע עם משפחתו לאשדוד ב-1964. ב-1978 ראה אור ספרו הראשון, "בעד ההזיה", טקסט הומוסקסואלי שקנה לו מייד מקום שערורייתי בתולדות הספרות העברית. בשנת 2000 הקים את ההוצאה העצמאית "נמרוד". בימים אלה רואה אור ספרו החדש, "פשר המעשים א' - הרואיקה", חלק ראשון בסדרה של שבעה רומנים, המתארים חתונה באשדוד, ומגוללים את סיפורי האורחים, מהגרים מרומניה וממרוקו, לאורך כמאה שנה. "הרואיקה" מביא את סיפורי האורחים היושבים בשולחנה של ז'ני קפטיין גיבורים, וחלקו כתוב בצורת ראיון עם הדמויות. גם משום כך החלטנו שראובני יהיה הראשון שיענה על השאלון החדש של "הארץ, ספרים", שיופנה בכל שבוע לאחד או אחת מן העוסקים במלאכת עשיית הספרים.
הסופר,
*
איזו דמות ספרותית השאירה עליך את הרושם החזק ביותר?
רסקולניקוב. שלא לדבר על ק., אבל בבית דין ספרותי של מעלה, שבו חייבים כנות גמורה, הייתי אומר: דמות הדובר ב"נהמה" מאת אלן גינזבורג, הקול המשחרר של נעוריי, האומר, בניתוק בל ייאמן מהפחד והסגירות של ישראל בסוף שנות הששים, בתעוזה משחררת: "הם נתנו לרוכבי אופניים קדושים לזיין אותם בתחת".
עם איזה סופר או סופרת שאינם עוד בחיים היית יוצא לבלות ערב, והיכן?
עם פרוסט, במסעדה של מלון ריץ בפריס. הייתי שואל אותו, על רקע ההתנסות ששמה ישראל, אם הוא באמת חושב שאין סיכוי למדינה של העם ההומוסקסואלי. עשיתי "פגישה" דמיונית כזאת במסעדה של הריץ, דבר שעלה לי בסכום פרוסטיאני.
מהו המשפט האהוב עליך בספר "הרואיקה"?
אני לא יודע אם אהוב, אבל נגיד מדויק, הוא משפט הפתיחה והסיום, שהם משפט אחד, וביניהם רק זמן: "המעשה של הנסיעה לחתונה באשדוד היה בעיני אותו יום כמו היזכרות, כפי שהיא עכשיו, אם כי רק מעטים זוכרים עדיין את החתונה שהסעירה בזמנו את הארץ כולה".
מה היה הרגע הקשה או המרגש ביותר בכתיבת הספר?
הרגע שבו התברר לי, באופן סופי, אף שהיו לי חששות במשך תשע השנים שבהן עשיתי את הסקיצות של שבעת חלקי הרומן "פשר המעשים" (ש"הרואיקה" הוא הראשון בהם), שכולם ימותו בחתונה ליד הים של אשדוד.
מאיזו דמות או סצינה נולד הרומן?
מהרגל, הרגל המטריפה, הזוהרת בזהוב הקיץ, של אודי קציר, הנער המושלם שבא מתל אביב, הצבר מלך הכיתה שבא לשבת לידי, העולה חדש הבזוי, כי "היה בך משהו מסתורי", כפי שאמר לי כעבור שנים. הרגל שנכרתה בעקבות התקפה של מטוסי חיל האוויר על כוחותינו בעמק ביאנור בלבנון (24 הרוגים, 100 פצועים ו-30 הלומי קרב), והיתה לאי-רגל, לאי-חיים, כפי שהמלחמה ההיא היתה לאי-מלחמה, לאי-אירוע. הרומן כולו הוא הליכה, אם לומר כך, על הרגל של אודי שנקרעה מגופו ואבדה בין עצי הדובדבן העמוסים צמדים של אודם בוהק מדם ואדי חום.
מי היה הקורא הראשון של כתב היד?
ידיד, בטיסה וטיול בהודו. זה צעיר שכתב לי אחרי שקרא שיר שלי בעיתון וכאשר נפגשנו אמר שהוא 'מאוכזב' מזה שאני בן חמישים, כי הוא חשב, לפי הכתיבה, שאני "בן עשרים ושמונה, מקסימום שלושים". זו היתה הסיבה שביקשתי ממנו לקרוא ראשון את הספר. הוא דיווח לי במייל על קריאתו וכתב: "אני גם בהודו וגם בארץ של הספר שלך".
מי אתה הכי מצטער שלא יוכל לקרוא את הספר?
פנחס שדה.
אם היית כותב היום אוטוביוגרפיה, באיזו משפט היא היתה נפתחת?
לא הייתי כותב אוטוביוגרפיה. כל מה שהיה לי, כל מה שאני זוכר, מובא בספרי ובעיקר ב"פשר המעשים".
הארץ, 29 ביוני 2003
***
השבוע באשדוד/חדשות/2 באוקטובר 2005
''כאב הפיטורים וההפגנות למען הלחם הם שהפכו את אשדוד לעיר''
רות מזרחי
יותם ראובני (56) הגיע לאשדוד כילד מבולבל הישר מרומניה, לעיר של מהגרים, ש''שכחו לומר לה שהיא עיר של מהגרים'' ) אסופת התרבויות הותירה בו חותם עמוק, מה גם שהדמויות סביבו חוו חויות מרתקות ) כשבגר, עבר לת''א, הפך לסופר ומשורר מוערך, בין היתר נושא דגל ההומוסקסואליות ואף שימש כעורך ''7 ימים, וזכה בפרס ראש הממשלה ) בשנת 2000 החליט לקרוא תיגר על הממסד ועל הוצאות הספרים הפורמליות ופתח הוצאת ספרים משלו ''נמרוד'', במסגרתה הוציא לאור את ספרו החדש ''הרואיקה- פשר המעשים'', המספר את סיפורם של אותם מהגרים שהתקבצו באשדוד של אז עם איזכורים ביוגרפיים מובהקים (''הכאב שפרץ כשניסו לפטר חלק מבוני הנמל וההפגנות''לחם עבודה'', הם שהפכו את אשדוד לעיר'') ולא מעט ביקורת (''העובדה שאין בעיר שדרות חנויות היא בכייה לדורות'')
תארו לכם שתוזמנו לחתונה, המתרחשת שנים רבות לאחר ילדות ספוגת מכשולים באשדוד. באולם יושבים כל החברים מאז, כל אחד וסיפורו. הדמות המרכזית תעבור מאחד לאחד ותשחזר את קורותיו, אם זה הילד ששבר את רגליו ונשאר משותק כי הציץ לשכן, או דמות אחרת, זנותית משהו, כל הדמויות וחלומותיהן המנופצים המתוארים בקפידה בנפתוליה של אשדוד הקטנה, על חסרונותיה מאז ועד היום. החתונה מסתמנת כעלובה אבל נגמרת בטרגדיה ענקית, כשכל יושביה נהרגים בהתמוטטות (עיין ערך אסון ורסאי).
זהו תוכן ספרו החדש, המרתק והעמוק של יותם ראובני ''הרואיקה''- פשר המעשים, המערב ביוגרפיה בדימיון ונותן לקורא להחליט מי מהם הוא הנכון, תוך פיענוח מתמיד של דרך החיים.
ראובני, מסתבר, כבר לא חי כאן שנים רבות, אך כותב על אשדוד כאילו עדיין נמצא בה יום יום ולא רק לביקורים משפחתיים.
יותם ראובני, 56, נולד ביאשי-רומניה ועלה לארץ בשנת 1964. הוא גוייס לנח''ל- של''ת במשגב עם ומאז החלה דרכו הספרותית.
ראשית כתב את ''בעד ההזיה''- טקסט הומוסקסואלי, שעורר שערורייה לא קטנה. לאחריו הוציא שבעה ספרי פרוזה וספר שירה אחד.
בשנת 85' זכה בפרס ראש הממשלה והשתתף ב''איובה סיטי'', פרוייקט בינלאומי לסופרים.
בשנת 87' מונה לעורך במוסף ''7 ימים'' של ידיעות אחרונותועסק בתרגום ספרים.
בשנת 2000 הותיר מאחור את כל העיסוקים הרישמיים ואת ההליכה בתלם ופתח את הוצאת הספרים ''נמרוד'', העובדת דרך האינטרנט, בין היתר כקריאת תיגר על בירוקרטיית הוצאות הספרים.
הספר מתאר ילדות לא פשוטה בעיר ההגירה אשדוד אחרי מות האם ברומניה. הספר כמעט מכריח אותך לעשות השוואה בלתי נמנעת לחייו של ראובני, שמשיב בתחכום:
''כל מה שאני כותב זה ביוגרפיה. אבל, כמובן, הספר איננו ביוגרפיה. הוא זיקוק של ביוגרפיה, אשדודית ותל אביבית, עם אירועים שהתרחשו הרחק מאוד, בלבנון, בעמק ביאנור, שם נפצע אחד הגיבורים הראשיים בספר, אהוד קציר... אין אף דמות שתוארה בדיוק כפי שהייתה במציאות. תכונות של התלמידות הכי פופולאריות בכיתה שלנו, למשל, חוברו יחד בדמותה של ריבה, אשתו של אהוד''.
ש. אשדוד עבורך היא סמל החיים הקשים?
ת. ''אשדוד העניקה לי את השפה העברית ומבחינתי כסופר, כמי שלא יכול בלי שפה, בלי השפה הזאת, היא עשתה לי את החסד הגדול ביותר שעיר יכולה לעשות באחד מבניה.
בשל כך, החיים הקשים שהיו כאן, בתחילת שנות השישים, הם כבר עניין משני. החיים היו קשים, כי זו הייתה עיר של מהגרים, ששכחו להגיד לה, שהיא עיר של מהגרים. הייתה איזו ציפייה מופרכת, שתהיה אלכימיה בלתי נראית ומרוקאים ורומנים יעשו עיר ממה שהיה אוסף של בניינים וצריפים ופחדים וחוסר ודאות. אבל הכאב שפרץ, כאשר ניסו לפטר חלק מבוני הנמל, וההפגנות שבאו ''לחם עבודה'' בפעם הראשונה, הם שהתחיל להפוך את המקום לעיר. לכן, אם לחזור לשאלה שלך בדבר החיים הקשים, הרי שבעצם הם לא היו כל-כך קשים. היינו צעירים, נערים, ובגיל ההוא שום דבר לא קשה.
עבדתי בבניין, באקרילן, בחלוקת עיתונים, בדואר. ותוך כך, העיר נתנה לי את העברית.
מובן, שעל כן יש רק כיסופים אליה. זו הסיבה ש''פשר המעשים'', שאני רואה אותו כעיקר יצירתי, מתרחש כולו באשדוד''.
ש. האם נותרו לך חברים בעיר מאותה תקופה? במה הם עוסקים כיום?
ת. ''ככל הידוע לי, נשארו רק מעטים מהמחזור שלי בתיכון. עם אחדים נוצרו קשרים, דרך האינטרנט. יש רופאים, אנשי ביטחון, עקרות בית, כמו בכל מחזור. אין קשר איתם''.
ש. לספר יכלה להיות הצלחה מסחרית, מדוע לא הוצאת אותו לאור בדרך קונבנציונלית?
ת. ''התעשייה של ההוצאה לאור הולכת על המכנה המשותף הנמוך ביותר, על פרסום, יח''צנות. היא רוצה למכור, ורק למכור.
שום דבר אחר לא מעניין אותה.
ולי אמנם יש עניין למכור, אבל זה רק עניין משני ביותר. העיקר הוא אחר לגמרי. העיקר הוא להגיד בדיוק את מה שאני צריך להגיד.
אם גם יקנו אותו, זה יהיה נחמד מאוד, אבל זה כמעט לא משנה''.
ש. האם אינך חושש מהגדרתך כהומוסקסואל דווקא בקונוטציה אשדודית, בעיר הנחשבת לפרימיטיבית באופן יחסי?
ת. ''אינני חושב שאשדוד היא עיר פרימיטיבית ואני בטוח שמספר ההומוסקסואלים שבה הוא בדיוק כמו בכל עיר אחרת בארץ ובעולם, כלומר כעשרה אחוז מכלל האוכלוסייה. הרומן עוסק ביחסים המורכבים שבין ההומואים ובין האינקוויזיציה ההטרוסקסואלית. עיקר הדבר הוא בכך, שקיימת שנאה אוטומטית של הטרוסקסואלים כלפי הומוסקסואלים, שסיבותיה מוסברות בספר. אבל כיוון שאין לי שום עניין להיות ראש עיריית אשדוד, אין כאן שום סיבה לחשש''.
ש. בספר מועברת ביקורת על אשדוד (לדוגמא: ''עיר בניינים בלי שדרות חנויות''), אתה חש פיספוס?
ת. ''מה שאני אומר על אשדוד הוא לא ביקורת. אני בכלל לא מדבר על אשדוד כפי שהיא כיום, על הבעיות שלה כעיר גדולה, עם רבדים חברתיים קיצוניים. הספר עוסק באשדוד, שהיא כבר שייכת למיתוס, שהיא עיר קטנה מאוד, ממרכז ב' דרך שבי ציון, ההסתדרות, משמר הירדן, המקום שהוא עכשיו אצטדיון הכדורגל, עד לידו, שם נמצא האולם שבו מתרחשת החתונה, שהיא עיקר הספר.
לדעתי, העובדה שאין בעיר שדרות של חנויות, היא בכייה לדורות. אמנם הדבר נעשה על פי תפיסה תכנונית שהקדימה את זמנה - ''הקניונים'', א' ו-ב', אבל זה בא על חשבון הקשרים וההווי, ועיר היא הקשרים והווי, שנוצרים בין אנשים ובין בעלי חנויות, ברחובות של העיר. תארי לך, שבשדרות הרצל לא היה כביש מהיר, אלא שורה של חנויות נוצצות, לאורך כל הדרך מגבעת יונה עד הסיטי. אם מדמיינים את הדבר לרגע, אפשר ממש להסתחרר מהיופי ומהאפשרויות. אבל ככה, מה יש לנו? כביש מהיר''.
ש. אני מבינה שאתה עדיין מבקר באשדוד לעיתים... מה אתה רואה?
ת. ''כן, אני בא לפעמים. יש לי משפחה באשדוד. לא מכבר ערכתי סדנת כתיבה בספריה העירונית, סדנה שזכתה להצלחה גדולה. מה אני רואה? אני רואה בעיקר דברים שכבר לא קיימים, שהם חלק מהמיתולוגיה הפרטית שלי. אני רואה את קולנוע דגון, שהיה במשך שנים הלב התרבותי של העיר הקטנה, ועכשיו הקימו שם בניין. אני רואה את האנשים המטיילים במוצאי שבת ממרכז א' ל-ב' ובחזרה. אני רואה את הנערים שהיינו. אני רואה את נעורי העיר''.
|
