פרק הפתיחה של החלק השני של הרומן 'פשר המעשים'
איך שהתאהבנו
הסתכלתי בז'ני קפטיין גיבורים רוקדת עם יהושע טייכמן אחרי שקראתי את "הראיונות" שלה, וחשבתי לקום ולעבור לשולחן של אודי וריבה, שם ישבו גם דויד ורחל סספורטס, כולם חברינו מהתיכון, מה גם שאודי עשה לי סימנים שאבוא כבר, מנסה אולי, בלא לומר מילה, ביום האחרון לחייו, לפצות אותי על מה שעשה לפני שנים רבות, עם רגל שכבר לא הייתה קיימת. אהבות נעורינו לא נגמרות לעולם, וגם אם אין להן כל קיום במציאות, והן רק בזיכרון שלנו, הן ממשיכות להתקיים ביקום אחר, בממלכה מקבילה, ממלכה של רכּוּת כלפי מי שאהבנו, גם אם בזמנו לא הייתה כל היענות, ואולי אף הייתה אכזריות מצד אלה שאהבנו כל-כך. אבל לפני שהלכו לרקוד, ניגש דויד אדלר, סגן שר הביטחון לשעבר, אל טייכמן ואמר, "שמעתי שהסוף של הבחור ההוא שאיתו היית אצלי היה נורא." וטייכמן, ששיחק בכנף עוף באלגנטיות של חתול, הניח את המזלג והסתכל סביבו במבט שידעתי שהיה מסוגל להקפיא את כל הנוכחים, בזכות שליטתו יוצאת הדופן בהיפנוזה, אמר, "זה הכול מעשה ידיו של המנוּול ההוא מדגון. תסלחי לי, ז'ני, שהוא היה אבא שלך, אבל בכל זאת." ז'ני משכה בכתפיה ושאלה את אדלר, "בשביל מה הם באו אליך?"
"אני יודע שהייתי צריך לדבר איתך קודם," אמר אדלר. "אבל חשבתי שלא יצא מזה כלום."
הם דיברו על הביקור של טייכמן ואמציה לכיש אצל אדלר שהיה אז סגן שר הביטחון, ביקור שבו הוחלט על שכירת הצוללת שבה ירד אמציה למקום שבו טבעה דגון, ואת פרטי הביקור אביא בהמשך. הם הלכו לרקוד ואני קמתי. בדרך לשולחן של אודי קרא לי יעקב גרָניט, המורה להיסטוריה ומנהל התיכון שלנו, שנשאר מנהל התיכון שאי אפשר לא להיענות לקריאתו. גרניט קם ועמד כמו ביום שבו הגיע אודי אלינו ולא יכולתי לעמוד בקסם והיה בינינו מה שהיה, בעצם מה שלא היה, וגרניט עמד בדלת הכיתה, וכנראה בתשובה לשאלה של מישהו הוא אמר "לא", ה"לא" של שומר הסף אשר ילווה אותנו זמן רב לאחר מכן.
נער בבגדים אדומים חצה לאיטו את האולם ואחריו גבר ואישה לבושים לבן. בעקבותיהם באו שלושה גברים, אחד עם עוד, אחד עם חליל ואחד עם התוף. אחריהם באו שלוש נשים, ואחת החזיקה בידה כיכר לחם, השנייה גיגית כביסה והשלישית תינוק. בסוף התהלוכה בא צעיר לבוש מעין מדים ירוקים ובידו כלי עוגה בצבע כסף. הצעיר בירוק הניח את הכלי שהחזיק בידו מול הרב אלפסי ויצא.
הרב ציון אלפסי, ראש העיר המיועד של אשדוד, חייך, הרים את המכסה של הכלי הכסוף והחוויר. בתוך הכלי היה דגל מקופל של אש"ף ועליו הסמל של עיריית אשדוד.
הרב אלפסי רץ בעקבות הצעיר בירוק, ועוזריו של הרב רצו איתו. הסתכלתי, משום מה, לעבר טייכמן וראיתי שהמשיך לרקוד, והבל דק יצא מנחיריו, כמעט כמו עשן. הייתי מרותק אל המראה הזה, כי ידעתי שאני עֵד, אם לומר כך, לקרב המתנהל במישור אחר בין טייכמן ובין יריבו המושבע הרב לייבל אונגרמן, שעם בתו רקד טייכמן. מובן, לאחר האסון, לא יכולתי שלא לפקפק לא רק ביכולת של טייכמן, גם אם אחרי הכול לא הצליח לחזות את מותו, כי אם בכלל בכוחו של הכישוף בעולם המודרני, שבו פועלים אמצעים אופטיים ואקוסטיים שמתקרבים לאלה שבהם פועל הכישוף. וייתכן גם, כמובן, שטייכמן ידע את העתיד להתרחש בסוף הלילה ומסיבות שלא ייוודעו לעולם, לא גילה על כך לאיש, ואולי הוא זה שחולל את האסון, מתוך אותו רצון של זקנים שלא למות לבד, רצון שכמובן אין להודות בו, והעובר גם בי לעיתים כשאני מסתכל במזכיר שלי פֶּלָאיוֹ ואני מתמלא חרון שאין לי שליטה עליו על כך שהוא ימשיך לחיות אחריי, כלומר שימשיך לעשות מעשים כשאני כבר לא אוכל לעשות כלום. זהו רצון אוטומטי, העולה מלב ההתמכרות למעשים שהיא מהות קיומו של האדם בתקופה הזאת, וכאשר אני נזכר בכך אני קונה לפֶּלאיוֹ מתנה שמשמחת אותו, אם כי ודאי היה נדהם לו היה יודע מה גרם לכך. זוהי עוד דוגמה לכך שאנחנו באמת לא יודעים דבר על הזולת ועל סיבות המעשים, שלא לדבר על פשרם: אדם רב עם בעל חנות עוגות, מתעקש שנתן לו שטר בסכום גבוה יותר, אף שהוא כמעט בטוח שזה לא כך משום שהוא יודע שאסור לו לאכול עוגות.
לאחר היסוס קל שנבע מרתיעה קבועה מכל פעולה המונית, במובן של ריבוי משתתפים, יצאתי גם אני ללובי. הצעיר בירוק ואנשי התהלוכה לא היו באולם הכניסה. יצאנו החוצה. לא היה שם אף אחד, מלבד איש ביטחון מנומנם שנשען על מכונית. הרב אלפסי רץ אל איש הביטחון, אחז בכתפיו ושאל, "איפה הם? איפה הם?" איש הביטחון שאל "מי, מי," וכשהרב נרגע קצת אמר במבטא רוסי כבד, "אף אחד לא לצאת עכשיו אדון הרבי, אף אחד לא להיכנס ואף אחד לא לצאת עכשיו." הרב בחן את הצעיר ואמר, "אתה ולדימיר פרי, נכון?" והצעיר הנהן. "אתה בא מחר אצלי להתחתן ברבנות," אמר אלפסי בנימת איום שהחרידה גם אותי, "אתה לא תשקר לי." והצעיר, שכל היום ניסה רק להרגיע את עצמו לקראת הפגישה שהייתה צפויה מחר עם "הרביים" עבר לרוסית ונשבע בשפה זו שאכן מה שאמר קודם לכן אמת, ואלפסי שלמד רוסית כדי לדבר ב"כנסי התעוררות" של העולים מרוסיה, שהיו הרוב בעיר והודות להם נבחר, הרגיע ברוסית את השומר המבועת.
להשערות שהועלו לאחר האסון, כאילו השומר ולדימיר אפשר לזרים להיכנס פנימה תמורת 200 דולר שנתנו לו, לא נמצא בסיס, מה גם ש"זרים" יכלו להיכנס לאולם האירועים דרך המטבח, ברגע שהעובדים שם יהיו עסוקים כדי כך שלא יתנו את דעתם לשום דבר חוץ מהמוּטל עליהם, וגם דרך אחת החנויות בקומת הקרקע.
חזרנו פנימה וישבתי ליד גרניט. "וזה שם עד היום, עד עכשיו," אמר ציון אלפסי. הוא הצמיד כוס אל אוזנו ואמר, "כן, אני יכול לשמוע אותה, כמו את הים בקונכייה, אלא שאת הים לא צריך לשמוע בקונכייה, הוא קרוב. את הים ההוא, כן, את הים ההוא אפשר לשמוע. את הים הרע ההוא אפשר לשמוע תמיד."
הרב תופף בשקט על דופן השולחן. אלפסי נעשה ממשיך דרכו של הרב לייבל אונגרמן, ובמובנים אחדים אף עלה עליו בקיצוניותו. מזמן הפסקתי לנסות להבין מדוע דברים עולים כשהם עולים, ועל כן אמרתי, "שוב מתחדש הדיון בכך שזאת ארץ של מהגרים, של פליטים, ועל הזכויות של הפליטים לעומת אלה של הפליטים האחרים, הערבים. זכות השיבה. כי גם אם תהיה פשרה בקשר לזכות השיבה, כפי שהציע אבו מאזן, היא תהיה רק על פני השטח. מעבר לזה, תימשך הפעולה של השיבה הנצחית, בדיוק כפי שהיא נמשכה אצל היהודים."
"אתה טועה," אמר הרב אלפסי, "אין בכלל פליטים ערבים. אין זכות שיבה לאיש מלבדנו. זאת ארצנו. היסטוריה שלמה היינו פליטים עד שחזרנו לארצנו שממנה גירש אותנו טיטוס הרשע, ועכשיו אנחנו כבר לעולם לא נהיה פליטים. זכותנו להרוג בלי להתבייש את כל אלה שרוצים לגזול את אשר לנו. ואנחנו נעשה את זה. אנחנו ניכנס בהם, במחנות של המכוּנים פליטים, שחיים על חשבוננו, ואנחנו נעשה בהם סדר. עכשיו הרחובות שלנו שוממים בלילות, ופחד ללכת לחתונה ויש צורך לשים שומר שיפשפש בכליהם של הקרואים. זה לא יימשך כך." הסתכלתי בו רגע ואמרתי, "ואלוהים, איפה הוא בכל התמונה הזאת?"
"אלוהים?" הוא אמר בנימת הפתעה, כאילו אני מערב גורם זר לחלוטין למציאות, "מה לו ולכל זה? הרשות נתונה, אתה יודע."
הסתכלתי ביושבי השולחן האחרים. מולי ישבו הקברן מסעוד לוי ואשתו אלגריה. לידם היה הנכד שלהם, אסף, שמסעוד הציל אותו מטירוף גמור בהודו. לידו היה גרניט, ולידו הרב ציון אלפסי ואשתו שולמית. ליד אסף ישב נמרוד ניב, הביוגרף של יוסף טייכמן, שבא לשבת עם אסף שאותו הכיר בצבא, ולידם היה הזוג לֶלֶניה ברקוביץ ובעלה ז'ילבר קדוש. הסתכלתי בהם וניסיתי למצוא את "הקשר" ביניהם, את פשר המקרה אשר הביא אותם לשבת יחד ליד שולחן אחד.
אותו שבוע התפרסם בעיתון מאמר לציון עשר שנים למותו של התפאורן צחי אסברג, שמת מאיידס. ראיתי את צחי לראשונה ב"כסית". הוא ישב שם עם ג'נגו, שבאותו לילה היה כבר אצלי בחדר ברמת גן, שנינו נישאים במבט שהיה היסטוריה עולמית של אהבת גברים, שהיה היפנוטיקה הדדית שכללה את כל מה שיכולנו לקבל זה מזה, וכל מה שבא לאחר מכן לא היה אלא סדרה של מעשים אוטומטיים, שאנחנו, כצורות קיום חומריות, לא יכולנו להימנע מהם משום ההתמכרות והתכנות שלנו ל"מעשים", משום ההתמכרות שלנו לאמונה כי המעשים הם ההצדקה היחידה שלנו. צחי לא סלח לי מעולם על ש"גנבתי" לו את ג'נגו, כיוון שלא הייתה ביניהם מעולם היפנוטיקה כזאת שהייתה בין ג'נגו וביני, וכל מה שהיה, ובזמן הרב כל-כך שבילו יחד (לפחות פי עשרה מהזמן שג'נגו בילה איתי) הם ניסו בכל כוחם, ואולי צחי ניסה יותר, לחולל אירוע היפנוטי שלא נועד לפקוד אותם. בדומה לזוגות או לצמדים רבים כל-כך, הם התעקשו להישאר יחד משום שהם היו בטוחים שהם "מתאימים" זה לזה. מבחינה מינית שניהם היו פסיביים ועמית, ידיד משותף שהיה עם ג'נגו אחריי, אמר לי פעם ברחוב אלנבי, כשעדיין היה לו מה למכור לחנויות ספרים יד שנייה כדי לנסוע ל"כספומט" סמים בלוד עם נהג מונית "פרטי", "מה כבר יכלו לעשות אחד עם השני". בכך הוא כמובן טעה, שכן פסיביות הדדית עלולה להגיע לרצח, כפי שכמובן קרה במקרה של יונתן אמסטרדם וראובן אדר (ועצם העובדה שאני מזכיר את יונתן, את הרוצח, את "העושה", קודם מעידה אף היא על עומק הקיבעון של אובססיית המעשים). הם לא ידעו בדיוק מה "התאמה" זאת צריכה לתת או איך היא צריכה לבוא לידי ביטוי, והשתעממו שוב ושוב יחד, בורחים זה מזה לקשרים אחרים ומדווחים זה לזה כמעט על כל דבר, קוראים להיפנוטיקה שתבוא, והיא לא באה. אחרי שנפרדנו, הייתי רואה אותם לעיתים בדיזנגוף, את שלושתם. צחי וג'נגו מתו מאיידס. עמית מת ממנת יתר. הסתכלתי סביבי בשולחן וחיפשתי קשר בין היושבים, אבל למעשה חיפשתי קשר בין שלושת הצעירים שמתו בתל אביב, בסוף שנות השמונים של המאה העשרים. המוות הוא המעשה היחידי – אם הוא "מעשה" – שפשרו הוא עצם ההתרחשות.
הכתיבה היא המעשה
"פשר המעשים" הוא יצירה שאפתנית בת שבעה חלקים פרי עטו של הסופר והמשורר יותם ראובני. כעת, עם צאת "היפנוטיקה", החלק השני, רן יגיל מראיין את הסופר שבחר להרחיק את עצמו, כיוצר וכמו"ל, מהמרכז
רן יגיל
"נפל דבר בספרות הישראלית", כך כתב אדם ברוך עם צאת "הרואיקה", החלק הראשון מתוך שבעה ב"פשר המעשים", יצירתו השאפתנית של יותם ראובני. ראובני - סופר, משורר ומו"ל - מתאר בספרו את קורותיה של קבוצת מהגרים מרומניה וממרוקו על פני תקופה של כמאה שנה, אך ההווה ברומן הוא של יום אחד שבערבו חתונה, שעתידה להסתיים בקטסטרופה טרגית. המְספר - איש בן 75 בשנת 2025, הומוסקסואל שגר במדינה או ביישות הקרויה "סדום" - עובר בין שבעה שולחנות שבהם יושבים אורחי החתונה, ומספר בכל חלק את סיפורם של יושבי שולחן אחד. בימים אלה רואה אור החלק השני ברומן, הקרוי "היפנוטיקה" (הוצאת "נמרוד").
מה פתאום מתיישב סופר ולוקח על עצמו משימה לכאורה בלתי-אפשרית, הן מבחינת היקף הכתיבה העצום והן מבחינת ההתקבלות בקהל? מה מהות החיפוש העיקש הזה אחר "פשר המעשים"?
"לפני שנים נתבקשתי לראיין את המשורר האמריקאי אלן גינסברג, שביקר אז בארץ. השיחה התקיימה, משום מה, על גג של בית בחיפה. אחרי השיחה הלכתי לשוטט קצת בעיר. התחיל לרדת גשם, ונכנסתי לחנות הראשונה שראיתי. זו היתה חנות של 'העידן החדש': אבנים, נרות, קרמיקות. משום מה מצאתי את עצמי עומד מול מדף ועליו כשלושים, אם לא יותר, מילונים של פשר החלומות, בשפות שונות. פשר המעשה של הראיון עם גינסברג, ההליכה בגשם, הכניסה לחנות, התברר לי כהבזק עם תחילת העבודה על הרומן. כל כך הרבה ספרים על פשר החלומות, ואף לא אחד על פשר המעשים. והרי המעשים מופלאים וחידתיים באותה מידה".
*
בספרך ניכרת השפעה רבה של מרסל פרוסט, אפילו במבנהו (גם "בעקבות הזמן האבוד" מחולק לשבעה חלקים). גם אלמנטים מ"יוליסס" של ג'יימס ג'ויס מבצבצים לא מעט: רגלו הקטועה של אודי קציר, למשל, אחד מגיבורי הספר, מזכירה את הצליעה של גרטי מקדאוול מ"יוליסס", שליאופולד בלום מביט בה. איך אתה רואה את ההשפעה הזאת?
"שאלת ההשפעה בספרות, ובייחוד השפעתם של גאונים כפרוסט וג'ויס, היא שאלה מורכבת. הואיל והכל נמצא בממלכת המילים, עצם הקריאה ב'יוליסס', ב'בעקבות הזמן האבוד' או ב'אדיפוס המלך' היא השפעה מהם, השפעה במובן של חוויה, שעמוקה לפעמים מכל חוויה ב'מציאות'. ודאי, אני מושפע מספרים שקראתי בדיוק כפי שאני מושפע מאנשים שפגשתי, שאני פוגש. אשר לפרוסט, מדובר על חוויה מכוננת שחורגת בהרבה מתחום הספרות. הוא שינה את מושגי הזמן והמרחב, נקט חופש פעולה שכולנו עדיין נהנים ממנו. אודי קציר, שנשלח למלחמה 'יזומה' ובהתקפה של מטוסי חיל האוויר הישראלי נתלשו שני שלישים מרגלו הימנית, תובע בספר מאריאל שרון שיחזיר לו את רגלו. ואריאל שרון, צמח של מכונות בתל השומר, אולי מחזיר לו עכשיו את הרגל, באֵינְזמן ובאֵינְמרחב של חוסר התודעה. אצל אודי לא היתה שום נערה צולעת. הוא היה הנערה הצולעת".
המבקר ברוך קורצווייל, שהעריק את כישרונו של ס. יזהר, האשים אותו בהתאהבות במילים של עצמו, בכך שהוא שוכח את סיפור המעשה לטובת המצלול והלשון ולטובת האני הפרטי המכונס בתוך עצמו. ברבות מיצירותיך נטשת גם אתה את סיפור המעשה לטובת וידוי עירום ועריה, למשל ב"יומני הלילה", שכתובים פרוזה אסוציאטיבית הגותית. האם ב"פשר המעשים" יש גם חזרה פואטית לסיפור המעשה?
"מאז אריסטו ועד עכשיו אנחנו מתמודדים עם שאלת העלילה, הייצוג, הפואטיקה. סופר אמת הוא חוקר כפייתי של פשר המעשים, והוא מנסה לעשות זאת בכל האמצעים הספרותיים שעומדים לרשותו. אבל בסיס יצירתו של סופר אמת הוא מה שאתה מכנה סיפור המעשה, מה שקרה, או מה שזוכרים ממה שקרה. מטרתו של הסיפור היא להגיע לפשר המעשים, שהוא לא סיבת המעשים ולא עילת המעשים, אלא הצד השני של המראה. סופר אמת מסתכל כל חייו במראה של חייו למען רגע אחד של ראייה מן הצד השני. ואם צריך בשביל זה הזיה והתפכחות, ורומן, וספרות וידויית, ושירים, ו'מחול', הונגרי או לא, אז זה מה שצריך. ועוד צריך להעיר כי כאשר סיפור המעשה ננטש לכאורה, כמו ב'יומן לילה', נשאר מעשה הכתיבה, והכתיבה היא תמיד על מעשים, הדרך למעשים, אי עשייה של מעשים, חזרה על מעשים, וכמובן, היזכרות במעשים, כדי לבחון אותם בחיפוש אחר פשרם החמקמק. חוץ מזה, פשוט אין על מה לכתוב".
בספריך ישנן תמות רבות שחוזרות שוב ושוב, למשל המיתוס של דגון, או הדיון באפשרות הבריחה או ההתאבדות, וכן אלמנטים מהסיפור המשפחתי האישי, כמו האם החסרה, אשדוד, שנות הילדות.
"אני מודה, כבר בפתיחה של הרומן, כי כל מה שכתבתי קודם לכן לא היה אלא הכנה לרומן הזה. ואכן, במשך זמן מה היה נדמה לי כי החסר הוא הנושא המרכזי, במובן זה שהוא כולל את יסודות החלום, שיברונו, ההיזכרות בו, הכתיבה עליו. ההתאבדות נבחנה מבחינת החסר, אבל לא היתה ממשית. אחד הטריגרים לכתיבת הרומן היה ההתאבדות של מזכיר הגרעין שלנו בנח"ל, אדם מרכזי בחייהם של אנשים רבים, שלא ידענו לראות את החסר אצלו. ממצב של חסר יש רק שתי דרכי מוצא: התאבדות או כתיבה, קץ או ניסיון להבין".
מנין צצה דמותה החזקה של ז'ני קפטיין גיבורים, הגיבורה הראשית של "הרואיקה", החלק הראשון, זו שהיתה זונה של חיילים וקצינים והפכה אחר כך ליקירת הממסד, כלת פרס ישראל וגיבורת תרבות? האם היא אלטר-אגו שלך כמספר?
"הרי אתה יודע היטב שאחרי 'מאדאם בובארי זה אני', שאמר גוסטב פלובר בעת שעמד למשפט בשל ספרו הידוע, שום טיעון אחר לא יכול לבוא בחשבון. במשך ארבעים, חמישים שנה, זה היה מקום אולטרה צבאי, שבו שלטו הגיבורים, כלומר האלופים ואנשי הצבא. הם יכלו לעשות כל מה שהם עשו כי העריצו אותם, כמו שמעריצים שחקני כדורגל. הגיבורים לא קיבלו משכורת של מיליוני דולרים, אבל קיבלו לילה עם ז'ני קפטיין גיבורים. היא הארץ. היא אחותו של הרב לייבל אונגרמן, והיא ידידתו הטובה של המיליונר-המהפנט יוסף טייכמן, גיבור 'היפנוטיקה', החלק השני של הרומן. היא הבינה, מרגע הנחת כף הבטון של הכותל המכונה גדר הביטחון, כי זה הסוף. גיבורים שמקימים סביבם חומה הם גיבורים ההולכים לתרדמת".
מה פשרה של המשיכה - והייתי מסתכן ואפילו אומר האהבה - שאתה רוחש לדתי, לאמוני? הרי בחרת לתרגם את שלושת חלקי "תולדות האמנות והרעיונות הדתיים" מאת מירצ'ה אליאדה, וידועה אהבתך הגדולה לפרוזה של פנחס שדה, שהיה מעין גלגול של סופר דתי-נוצרי. ואיך מתיישבת המשיכה הזאת לדת עם השנאה היוקדת שלך לכל ממסד דתי? הרי הרב המתואר ב"פשר המעשים" הוא פשוט מפלצת.
"בדרכי שלי אני אדם מאמין, ועל כן אני נמשך למה שהזכרת. הרב לייבל אונגרמן, רבה של העיר הנידחת דגון, הוא אחת מדמויות המפתח של הרומן. הוא רחוק מאוד מלהיות מפלצת, וברור שאין כאן שום סטריאוטיפ מצדי. לאחר ששוחרר מאושוויץ, שם נרצחו הוריו, הוא עבר ברחבי רומניה ואסף אליו את כל האומללים והמסכנים, שלא היה להם כלום, והעיר בלבם תקווה בכך שהבטיח לקחת אותם לארץ ישראל, מקום שהיה עבורם משהו בדוי, הזוי, כמו ארץ הפלאות. את הקבוצה שלו הוא הביא לעיר דגון, שם הוא תיכנן ניסוי נועז בקבלה מעשית, על פי הכלל המאגי של בו-זמניות הניגודים. הוא האמין שיוכל לבטל את בושת ההליכה כצאן לטבח בכך שאנשיו יהיו 'נאצים ויהודים', ואחר כך יתחלפו, ואלה שהיו 'נאצים' יהיו 'יהודים'. הוא האמין שבכך יהיה אפשר לחסוך תהליך דומה שתעבור הארץ כולה - המאגיה שמתרחשת עכשיו כאשר היהודים הם 'הנאצים' בשביל הערבים, שהם 'היהודים'. הרב אונגרמן הרחיק מאוד לכת בדרכו, דרך של מצווה הבאה בעבירה, ובכך הביא את המבול על עירו. וייתכן שעשה מה שעשה משום שידע שהמבול יבוא".
מדוע בחרת לקרוא לכל חלק ביצירה בשם מופשט ולועזי (שאר חלקי הרומן ייקראו אקוסטיקה, מיסטיקה, ארוטיקה, נרקוטיקה ואופטיקה)? לכמה מן המונחים אפילו המצאת פעלים, כמו "להתאקסט" מלשון אקוסטיקה. איך המונחים האלה משמשים כאמצעים אמנותיים?
"הרומן מתרחש מבחינת אחדות המקום, הזמן והעלילה ביום ולילה אחד, יום חתונתם של דיתה ומייקי, והמספר עובר בין שבעה שולחנות האורחים. שמות חלקי הרומן מנסים להגדיר את המהות של כל 'שולחן'. אני חושב ששבעת המונחים האלה כוללים יפה למדי כמעט כל מעשה שאדם יעלה בדעתו לעשות. באשר להתאקסטות, זו מילה שנאלצתי להמציא כדי לנסות ולתאר את מעשה הריקוד, או ליתר דיוק ההתעטפות באקוסטיקה שכל אחד מאיתנו עושה דרך קבע - מהרינגטון ועד למה שאנחנו שומעים בשעות הפרטיות ביותר שלנו, ברגעי האהבה, אם כדי להימלט מאקוסטיקה אחרת ואם כטכניקה של מעבר אל חירות ואל אלמוות. אין לי ספק כי ההתאקסטו - השילוב של ההאזנה והתגובה על ההאזנה, שלא לדבר על תעשיות האיי-פוד, הרמקולים, המחשבים הניידים שהם מכונות אקוסטיות משוכללות וכדומה - היא הסם הנפוץ ביותר של תקופתנו. וקרא בעיתונים מה מתרחש במועדונים, שהרי אי אפשר עוד ללכת אליהם, כי שומר אוזניו ירחק".
*
עד כמה "פשר המעשים" הוא "יצירה הומוסקסואלית"?
"המספר ברומן חי בעיר-מדינה סדום, שעתידה לקום בסופו של דבר. הנה, רק עכשיו קראנו שבפנטגון - בפנטגון! - הומוסקסואליות נחשבת לסטייה, למחלת נפש. והרי זו העמדה המוצהרת של הכנסייה הקתולית, של האסלאם, של היהדות. בני העם ההומוסקסואלי יכולים להשתעשע כאוות נפשם במצעדי הגאווה, אבל המצב לא טוב, והוא יורע. הבשורה הטובה היא שזה יוביל להקמת מדינה, עיר, ישות של הומוסקסואלים. ואחר כך נראה".
האם אתה מתחרט על התפקיד הציבורי שלקחת על עצמך כמוביל דרך בנושא ההומוסקסואלים? האם אתה חושב שהמיתוג כסופר-הומוסקסואל הרע לך?
"אני בן לשלושה עמים, ובסדר הכרונולוגי של חיי אלה הם העם הרומני, העם היהודי-ישראלי, העם ההומוסקסואלי. כל מה שעשיתי, כבן לאחד העמים האלה, עשיתי מרצוני ולפי שהייתי מוכרח לעשות זאת. עכשיו, כמובן, הגיע חיפוש פשר המעשים, והאמן לי שמיתוג, כדבריך, כזה או אחר, הוא האחרון ברשימת המעשים שפשרם מעסיק אותי".
מה עמדתך באשר למתרחש בספרות כיום - סופרים, מו"לים, קהל וכו' - בתור מי שבעליל הרחיק את עצמו מן המרכז? הרי פעם היית במרכז הסצינה העיתונאית והספרותית, והיום אתה מקיים לבדך את הוצאתך "נמרוד".
"בתקופה שבה הייתי במרכז 'הסצינה' קיבלתי הצעה שאני לא יכול לומר עליה שלא היתה מפתה. מו"ל מסוים הציע לי משכורת חודשית ('אלף דולר ואחוזים', מה שהיה אז, ועדיין, לא רע בכלל), משכורת 'פתוחה', כפי שהוא אמר. לא אצטרך, כמובן, לכתוב מה שהוא יגיד לי, הרי זה לא יעלה על הדעת. לכל היותר הוא 'ירשה לעצמו', לפעמים, 'להציע' לי מה כדאי לכתוב. ואני הבנתי שאני חייב לברוח, לברוח רחוק, אל האלמוניות, אל הדממה, אל החדר הקטן שלי ליד הים. כי אם לא, אולי יהיו לי אלף דולר לחודש, אבל חוץ מזה לא יהיה לי עוד שום דבר".
מעריב, 23 ביולי 2006 |
