סידרת המאמרים "הגזע המקולל", התפרסמה ב"7 ימים", המוסף השבועי של "ידיעות אחרונות", בארבעה המשכים, בין 22 בפברואר עד 17 במארס 1980. ב24- באפריל 1980 פורסם חלק מן המכתבים שהגיעו בעקבות הסידרה, והמובאים בפרק המכתבים בספר זה.
הייתה זאת הפעם הראשונה שה"נושא" הובא אל למעלה מחצי מיליון בתים בישראל, בהחלטה אמיצה של עורכי "ידיעות אחרונות" ושל הכותב שלא היה "אלמוני", לא מחופש. הוא הופיע בשמו ובתמונתו.
מצבם של ההומוסקסואלים בארץ באותה שנה היה דומה מאוד למצבם כיום. המוצהרים, הגלויים, אלה שהשלימו היו מיעוט יחסי שבילו במועדונים של תל אביב, אבל הרוב המוחלט של ההומוסקסואלים חי בתוך המסה ההטרוסקסואלית, מוסתר ובלתי נראה, חושש ומבועת, הולך לפעמים אל הגנים, עסוק כל העת באשמה ובהטעייה, כפי שהדבר בא לידי ביטוי במכתב המצמרר "הייסורים האמיתיים של ההומוסקסואל", המובא בספר.
הטיעון העיקרי של הסידרה היה, שההומוסקסואלים המוצהרים, הגלויים, הם רק חיל החלוץ של העם ההומוסקסואלי עצמו, שאינו יכול להזדהות עם "המוצהרים" ואינו יכול אז כמו היום לבוא למועדונים או למקומות הבילוי של ה"מוצהרים", שלא נחשבים בעיניו לנציגים של אמת אלא אף לעיתים לכוח מיליטנטי שפועל רק למען עצמו. זהו רוב שנועד להיות מיעוט נסתר ומתייסר, על אף הקידמה לכאורה והקבלה של ההומוסקסואלים על ידי החברה. בני הרוב הזה קיבלו על עצמם את המוסכמות של החברה, הם מתחתנים ומקיימים אורח חיים הטרוסקסואלי, אבל הם לא שייכים ממש להוויה ההטרוסקסואלית שחייבת לשנוא את ההומוסקסואלים מעצם מהותה.
ראובני עסק בדילמה זו שבין הרוב העצום והמיעוט המוצהר ברוב ספריו. הוא חזר בהרחבה לנושא זה, של הרוב הסמוי של העם ההומוסקסואלי בספרו "היסטוריה עולמית של אהבת גברים". לאור קווי הדימיון הרבים בין העם היהודי והעם ההומוסקסואלי, מציעה ה"ההיסטוריה" את הפיתרון היחיד שבא בחשבון, לא למוצהרים ול"גלויים" אלא למיליוני בני העם ההומוסקסואלי בעולם כולו: שיבה לסדום.
נגד הסידרה יצאו בשעתו רבים ובהם, למרבה התימהון, כאלה שנעשו אחר כך "דוברי הקהילה" של ההומוסקסואלים בארץ, אשר פחדו אז מהצל של עצמם, וערכו את ההתקפות שלהם, כמובן, בעילום שם.
קטעים מתוך "הייסורים האמיתיים של ההומוסקסואל"
|
