|
|
דרקולה
ולאד צפש הוא דרקולה היה שליט קפדן מאוד. הוא נהג לתקוע על שיפוד כל מי שנתפס בשקר, בניצול עניים או בהתנהגות לא נאה כלפי זקנים. כך עשה גם לטורקים שבאו מעת לעת לגנוב.
לשליט הזה היה בכל כפר גדול בית משלו, שבו ישב בדין, ושם היה לו שיפוד וגרדום.
את מי שהיה דן, היה תולה ואחר כך היה משפד אותו.
יום אחד הסולטן מוחמד השני שלח אליו שליחים. אלה נכנסו לאולם קבלת הפנים של שליט ולכיה, קדו, אבל לא הסירו את הטורבנים שלהם.
צפש שאל:
"למה אתם מתנהגים כך? אתם באים אליי ופוגעים בכבודי."
השליחים הטורקים השיבו:
"הוד מעלתך, כך מקובל אצל שליטי הארצות אצלנו."
צפש וודה אמר להם:
"אני רוצה לחזק את המנהג שלכם, עדי שתזכרו אותו."
הוא הורה למשרתיו שיביאו מסמרים, ולהצמיד בהם את הטורבנים לראשיהם של השליחים.
לאחר מעשה הוא הניח לשליחים ללכת לדרכם ואמר להם:
"לכו ואמרו לשליט שלכם, שאם הוא מוכן להשלים עם התנהגות כזאת, אצלנו הדבר לא מקובל. ושלא ישלח אלינו, או לארצות אחרות, שליחים שינהגו על פי המקובל אצלכם, כי אנחנו לא רוצים לקבלם."
בימיו של ולאד צפש התרבו מאוד הבטלנים. כיוון שהם היו צריכים לאכול, הם קבצו נדבות וחיו כך בלי לעבוד. אם אדם שאוהב להכניס את האף שלו לכל מיני דברים לא לו, היה שואל אחד מהקבצנים האלה למה הוא לא עובד, היו שאמרו לו:
"מה, אני לא מתרוצץ כל היום? אם אני לא מוצא עבודה, אני אשם?"
בסופו של דבר, וודה עצמו שמע על המספר העצום של הקבצנים שנמצאים בממלכתו. "בזיעת אפיך תאכל לחם, כך כתוב," אמר צפש לעצמו. "אבל האנשים האלה חיים מזיעת אפם של אחרים. על כן, הם לא מועילים כלל לאנושות. החיים שלהם הם סוג של שוד. שודד היער לוקח ממך את הארנק. אבל אם אתה מהיר יותר וחזק יותר, אתה יכול לגבור עליו. אבל הקבצנים אלה חומסים אותך לאט לאט, בלי שבכלל תשים לב לכך. ומכאן, שהם גרועים משודדי הדרכים. יש לעקור את האנשים האלה מארצי."
אחרי שחשב על כך, הורה שייצאו כרוזים לבשר כי הוא רוצה שביום אחד יתכנסו כל הקבצנים, כי השליט יחלק להם בגדים ויערוך לכבודם סעודה גדולה.
ביום האמור, כל העיר טירגובישטֶה הייתה כמרקחה בגלל המוני הקבצנים שהגיעו לשם. משרתי השליט חילקו לקבצנים בגדים חדשים, ואחר כך לקחו אותם לבתים מפוארים, שם חיכו להם שולחנות ערוכים.
הקבצנים השתאו מאוד על הנדיבות של צפש וודה, ודיברו ביניהם:
"ממש חסד של שליט."
"מה חסד? מאיפה הכסף של השליט? מהעם, זה מאיפה. האם השליט מוציא על זה משהו מהכיס שלו?"
"וודה צפש השתנה. הוא כבר לא כמו שהיה פעם."
"הזאב אולי מחליף שיער, אבל הוא נשאר חיה רעה."
הם התיישבו לאכול. הוגשו להם מאכלים מלכותיים ויינות משובחים.
הקבצנים חגגו, אכלו ושתו בתאוותנות. רובם השתכרו. כשהגיעו לשלב שבו כבר לא הבינו זה את זה, ראו שהם מוקפים אש מארבעה צדדים. השליט הורה למשרתיו להעלות את הבית באש. הקבצנים רצו לשערים, אבל צפש וודה הורה לנעול אותם. האש התקדמה, הלהבות התחזקו והשתוללו כמו דרקונים. צעקות, צרחות, קינות נשמעו מפי כל הקבצנים שהיו סגורים שם. אבל מה איכפת ללהבות מבכי של בני אדם? הם קפצו זה על זה. התחבקו. ביקשו עזרה. אבל לא היה מי שישמע אותם. הם התחילו להישרף. העשן חנק אחדים, הגחלים שרפו אחרים, והרוב מתו בלהבות. כשהאש נרגעה, לא נשארה אף נפש חיה.
והאם בכך בא הקץ על עם הקבצנים? לא ולא. הקבצנים ייעלמו רק בסוף העולם.
בימיו של צפש וודה, בא סוחר זר אחד, שקרא בצמתי הדרכים שהוא איבד ארנק ובו אלף זהובים. הוא הבטיח מאה זהובים למי שימצא את כספו.
איכר אחד, ירא שמיים, התייצב כעבור זמן מה אצל הסוחר ואמר לו, "אדוני הנכבד, בצומת שמאחורי בריכות הדגים מצאתי את הארנק הזה. אי חושב שהוא שלך, כי שמעתי שאתה קורא שאיבדת ארנק מלא כסף."
"נכון, הארנק שלי, ואני מודה לך שהבאת לי אותו."
הסוחר התחיל לספור את הזהובים וכל העת הזאת חשב איך יוכל להתחמק מתשלום מאה הזהובים למוצא הארנק.
לאחר שספר את המטבעות, החזיר אותם לארנק ואמר:
"ספרתי, ידידי, את הכסף, וראיתי שאתה כבר לקחת את החלק שלך. במקום אלף זהובים, יש כאן תשע מאות. וטוב עשית, כי זאת הייתה זכותך."
"אדוני הסוחר," אמר האיש, "לא יפה מצדך לומר שחסרים לך מאה זהובים. אני אפילו לא פתחתי את הארנק כדי לראות כמה זהובים יש בפנים. איך שמצאתי את החרוט, כך הבאתי לך אותו."
"אמרתי כבר," קרא הסוחר בקוצר רוח, "איבדתי ארנק עם אלף זהובים וכאן יש רק תשע מאות."
האיש לא הוסיף דבר והלך ישר לצפש וודה.
"הוד מעלתך," אמר, "הסוחר לא נתן לי את המאה זהובים שהוא הבטיח, ולא כל-כך איכפת לי מהכסף כמו שאני כועס על כך שהוא האשים אותי שאני נהגתי באי יושר. אני ירא שמיים ולא יעלה בדעתי לגעת ברכוש לא לי."
השליט עמד על התחבולה של הסוחר, והורה שיביאו אותו לפניו. לאחר ששמע את דברי השניים אמר השליט לסוחר:
"אם אתה, אדוני הסוחר, איבדת ארנק ובו אלף זהובים, והאיש הזה מצא ארנק ובו תשע מאות זהובים, הרי שהארנק הזה לא שלך. אתה, נוצרי, קח את הכסף שמצאת ומסור אותו למי שיוכיח שהוא איבד ארנק ובו תשע מאות זהובים. ואתה, אדוני הסוחר, חכה עד שימצאו את הארנק עם אלף הזהובים, שלדבריך איבדת."
זה היה הצדק של צפש וודה. הסוחר הצטער כל חייו על המעשה הלא אנושי שלו.
בחג ברתולומאוס הקדוש של 1459 ולאד צפש חיסל שלושים אלף סוחרים ובני אצולה בעיר ברשוב. על מנת שיוכל ליהנות טוב יותר מן המחזה, הוא הורה להכין סעודה ולזמן אליה את אנשי חצרו, לארוחה ביער המלא גופות המשופדים. בעת הארוחה, הוא שם לב כי אחד מבני האצולה החזיק את אפו בשל הריח הנורא של הדם והצואה. הוא הורה לשפד את הבויאר הרגיש על שיפוד גבוה, כך שיהיה מעל הסירחון.
לצפש הייתה אהובה שחייתה בבית ברחוב צדדי בעיר טירגובישטה. האישה אהבה את הנסיך בכל לבה וכל הזמן ניסתה לרצותו. ולאד היה בדרך כלל נתון למצבי רוח, והיא עשתה ככל יכולתה על מנת להסיח את דעתו. פעם, כשהיה במצוקה נוראה, האישה העזה לשקר לו ואמרה שהיא הרה. כאשר התברר שהיא שיקרה, צפש שלף את חרבו ושיסף אותה מן המפשעה עד החזה, והניח לה למות בייסורים קשים.
אציל פולני ביקר אצל צפש בטירגובשטה בספטמבר 1458. בארוחת הערב, ולאד צפש הניח מול האורח רומח עשוי זהב, ושאל את השליח אם הוא יודע לשם מה הנשק הוצב שם. האורח השיב כי כנראה שאיזה בן אצולה פגע בשליט וצפש מתכוון "לעשות לו את הכבוד הראוי". ולאד השיב כי הרומח הובא לכבוד האורח הפולני שלו. האורח אמר כי אם עשה משהו, שבשל כך הוא ראוי למוות, ולאד צריך לעשות כטוב בעיניו. ולאד היה מרוצה מאוד מן התשובה והמטיר מתנות רבות על אורחו, תוך שאמר כי אם היה משיב בדרך אחרת, היה מת במקום.
שני נזירים מארץ רחוקה באו לבקר בארמון של צפש בטירגובישטה. הוא הראה להם את שורות המשופדים בחצר ושאל לדעתם. הנזיר הראשון אמר, "האל בחר בך להעניש את עושי העוול". השני הוכיח את השליט על אכזריותו. ולאד נתן מתנות לראשון וחיסל את השני.
מתוך "מיתולוגיה רומנית" בתרגום יותם ראובני |
| |
|