| עכשיו אני יודע שעמדנו לפניה ברגעים האחרונים שלפני השינה, אני ואחיי ואבי ואחיותיה של אימי. עשן היה אופף את העומד לפניה עד שהוא נמוג בו, ומפנה את מקומו למישהו אחר. מתוך תמיהה הייתה מביטה בהשתנותם של העומדים לפניה ובקיפאונם, כאילו הייתה גנרל שהעם חולף מול פניו ביום חג ומצדיע לו. אחר כך התעממו המראות ונשאר העשן. ממקום נידח, בפאתי בית-החולים, עלה קול זמר, והיא אמרה שצר לה על שנגזר עליה למות בעיר נוכרית. אותה שעה הייתי אני סוקר את השמיים, לראות ראשון את המטוס האמריקאי הכחול שאמור היה להביא את התרופה, מעיר אחרת, רחוקה מזו שבה היה בית-החולים שבו שכבה אימי ובו נשמע הזמר העמום, ממתינה אף היא למטוס האמריקאי הכחול ההוא, שלא יגיע במועד, שלא יגיע לעולם. קיוויתי שהמשוגעת כריזנטמה לא תהיה שם הפעם, ומדיי רגע הסתכלתי בשמיים כדי לראות אם המטוס האמריקאי הכחול בא או לא, למרות שהיה נדמה לי כי כבר אין בכוחו לעזור הרבה, אבל כיוון שרציתי לראות את המטוס ואיך אימי חוזרת הבייתה אחר-כך, הסתכלתי שוב ושוב בשמיים אשר השמש נטשה אותם לאיטה, והם היו מוטלים כולם באיזה ספק גבוה ובהיסוס מטיל אימה. למרות שלא רציתי, ראית את המשוגעת: היא הלכה ברחוב שבו הייתי יורד תמיד לקנות נפט, כשסיעה של ילדים רודפת אחריה במרחק בטוח ממנה, והיא מפשילה מדי פעם את שמלתה ומראה את ערוותה לשמיים הריקים מכל מטוס, וצווחות העונג של הילדים אשר לא העזו להתקרב אליה, והשמיים היו ריקים. לא הצטרפתי לילדים שהלכו בעיקבות המשוגעת (ידעתי שילכו אחריה עד הגשר, ושם יזכיר מישהו את טירחת העלייה חזרה וכולם יוותרו, והמשוגעת תישאר לבדה והיא תלך לבית התמחוי ותגנוב שם סיר ואחר כך תעמוד עם הסיר הגנוב בתור לאוכל, ואיש לא יגיד לה להחזיר את הסיר, והיא תאכל ותשליך את הסיר בקירבת מקום ותלך עד השוק כשהיא מפשילה מפעם לפעם את שמלתה, לצחוקם הגס של הרואים, עד אשר תירדם או עד אשר יבואו השוטרים ויקחו אותה לבית המעצר), והסתכלתי בחשמליות שהיו יוצאות מן התחנה, ובערב שהיה יורד חם וכביר ובלי מטוסים מן השמיים, עד שכבר לא מצאתי שום עניין בכל אלה וחזרתי לבית סבתי. שכנה, הכומר, היה אצלה, ושניהם ישבו בחושך מתחת לגפנים. הכומר החזיק את מגבעתו בידו, וסבתי קמה ממקומה ודישדשה בצעדיה והעלתה אור ואחר-כך חזרה והתיישבה. מקץ זמן לא רב נפרד הכומר ללכת. סבתי לא קמה איתו. אבל בעומדו לידה, באור המועט שהסתנן בין הגפנים, אמרה כי שמה לב לכך שהוא הסיר את המגבעת, למרות שלא נחוץ להסיר את המגבעת בבית יהודי אבל. הוא לחץ את ידה וחמק, כהל הילדים, בין עצי הפרי של סבתי אל הכנסייה ואחר כך שמענו את הפעמונים. ישבתי מול סבתי ליד השולחן במטבח, והיא אמרה כי אולי הייתה זאת טעות (שלא נסענו ללוויה, אני חושב). אחר כך שכבתי לישון במיטתו של סבי המנוח, והכסת והכר היו מצופים באותו בד (ציור כחול, דהה, של עלים) וסבתי ישבה על כיסא ליד המיטה ועישנה. אימך ידעה שבע שפות, אמרה סבתי. אחר כך היה שקט ואני יכולתי לשמוע את החשמליות הנוטשות את התחנה, במסען אל תחנת הרכבת, שם עלו אבי ואחיי אל הקרון וישבו ושתקו והרכבת נסעה לילה ויומם עד שהם הגיעו לעיר הבירה. סבתי ישבה לידי ועישנה, ומבטה אבד באיזו נקודה בדרך שבין עיניה ובין המיטה שבה שכבתי אני, ואני נזכרתי משום מה בטיול שעשיתי עם אימי בחורף האחרון. הרחובות היו מצופים שיכבה דקה של קרח וליד כנסיית טריי ירארכי אימא מעדה ונפלה. ניסיתי לעזור לה לקום, וכאשר היא קמה היו דמעות בעיניה והיא חששה שאולי עבר מישהו ממכריה וראה אותה וחשב שהיא משתחווה מול הכנסייה, שמגדלה היה מכוסה שלג ושום קול לא נשמע מתוכה. היא הייתה אישה יפה, וכשהיא הייתה קטנה היא אהבה מאוד לשיר, אמרה סבתי, אני נרדמתי לאיטי וסבתי דיברה. כאשר הריתי אותה, אכלתי דובדבנים. סוסים עברו ברחוב. יכולתי לשמוע אותם למרות שהקשבתי לסבא שלך שדיבר על עץ הלימון שלא היה לו עד שמת. אולי המלך מסתובב בעיר שלנו, אמרתי, כי אני תמיד חשבתי שהמלך יבוא ויסתובב ברחובות שלנו ואחר כך תבוא ברכה. אני חשבתי על המלך, שהיה כל-כך יפה בתמונות של העיתונים, ולא שמתי לב לדברים שהוא אמר על עץ הלימון שלו. הלא עצי הלימון גדלים במקום רחוק. והמלך, אולי ממש כאן, ברחוב שלנו. וסבך המשיך לדבר בעץ הלימון. בתוך אוזניי היה מדבר עליו. ואני חושבת ששכחתי את המלך וראיתי את עץ הלימון של סבך. היו לי שבע בנות. לא היה להן מזל. אימך הייתה יפה מאוד ואחר כך למדה שבע שפות והיו לה תמיד חלומות והיא סיפרה לי אותם בבוקר. הייתי יושבת לידה כפי שאני יושבת עכשיו, ומספרת לה על עץ הלימון של אביה ועל המלך שלי ועל התמונות היפות שלו בעיתונים. והיה עליי להגיע עד המצב הזה. להיות כאן ולדעת שהיא גוועת. היה קרב, אני מתארת לי. מי ניצח. אני בקושי יכולה עכשיו לשאול שאלות. אין מה להגיד. לבנות שלי לא היה מזל, אני חוששת. אבל הלא זה לא היה תלוי בי. הן חשבו שאם הן יודעות שפות ואם הן יודעות לנגן על הפסנתר, אז אני יכולה להישאר בצל. ולכן זה כבר לא היה תלוי בי. אף פעם לא קראנו לזה התאבדות. תאונה. מצחיק. עץ לימון. מלך. גם אני קראתי ספרים לפני שהתחלתי לעשן. אני ראיתי איך הכל נחרב סביבי, ואולי בגלל שאי אפשר היה למצוא שום נקודת מיפגש בין המלך שלי לעץ הלימון שלו, אבל אני ודאי טועה. דוּבר הרי תמיד באנשים. בבנות שלי, שחיפשו כמו ציפורים מטורפות איזה אושר, אשר בושש, ולבסוף לא בא. ההתאבדות ההיא והמוות הזה וההפקרות. אני לא חושבת שיכולתי לעזור. אני, בעצם, לא רציתי להתערב. אם אני צריכה לראות את ההתפוררות, אם אני צריכה לראות איך מארה פוגעת באנשים שיצאו ממני, יהיה כך. וקראתי ספרים לפני שהתחלתי לעשן. רוּסוֹ. אני משערת שאתה כבר תגדל בקרב דור של כלבים אשר ישוטטו עם לשון חרוצה כדי להרגיע איזו אש נמוכה שאין לה תיכלה. כמה שהדבר הזה לא מעניין אותי. מה שיהיה, אני מתכוונת. או מה שהיה לי. כאן, במיטה הזאת, שבה שוכב עכשיו איזה ילד חצי ישן ולא מבין את דבריי ואימו גוועת ומתה בעיר הבירה. אני לא יכולתי להזיז את עצמי עד תחנת הרכבת והכרחתי אותם שישאירו אותו אצלי כדי שאני לא אאבד את הקשרים עם הגוועת הרחוקה ההיא ועם האחרים, ומי יודע מה עוללתי לילד הזה. אבל הן הוא יזכור את דבריי ויילך איתם ויעשה מהם אגדה, והוא יבין אותם באיזה ערב, במקום אשר בו הוא יישב כעבור זמן. הוא ייזכר בדברים האלה ויבין אותם אחרי שיחשוב שהוא שכח הכל, אותי ואת בתי-אימו ואת הילד שהיה כשהוא שכב במיטה של בעלי. אולי רק מן הזיכרון שלו משהו ייוודע. אני ראיתי את החורבן. וחיכיתי למוות שיבוא. 1974  מתוך "בעד ההזייה" מאת יותם ראובני |
| בעד ההזיה |