התחלתי להכין את המכתב שכעת אתה קורא אותו, מיד לאחר שהעיתון ''ידיעות אחרונות'' גמר לפרסם את הסידרה ''הגזע המקולל''. מכיוון שמצד אחד אני מייחס חשיבות לכל מה שהייתי רוצה לכתוב לך, ומצד שני פסלתי חלק ניכר מכלל מחשבותיי, רק כדי שהמכתב ייצא ברור ותמציתי – על מנת שיצליח לגייס את תשומת ליבך, אינני יכול לצפות מראש מה יהיו תוצאותיו. על כל פנים, אם מי שחיבר את ''הגזע המקולל'' זה באמת אתה, קשה לי לתאר אדישות מוחלטת מצידך כלפי פנייתי אליך.
ההומוסקסואלים המצליחים לזהות את בני גזעם לפי המבט – אם בכלל קיימים כאלה – הוא מצומצם מאוד ושווה, ברוב המקרים, למספר ההומוסקסואלים המוכנים לגלות את עצמם. יתכן שגם אני הייתי מגיע ל''הישג'' כזה, אם לא הייתי עושה מאמצים אדירים – וזה תוך יסורים נוראים – בכדי שאחרים לא יצליחו לגלות, או – לפחות – לחשוד. עד עכשיו לשמחתי (או בעצם לצערי) הצלחתי ואני אומר את זה לפי כל הסימנים ההיגייניים הנראים לעין. יכול להיות שאני טועה אך אין לי רמזים נוספים בנדון.
אבקש מראש את סליחתך בשני עניינים. הראשון שאינני חושב בעברית כאשר אני כותב אלא מתרגם משפה אחרת, כך שתצטרך לעבור בסלחנות על שגיאות כתיבה או אי הבנות לא רצויות ובלתי מכוונות. אינני יודע כיצד זה יסתדר עם מעמדך והשכלתך כסופר, אך אין לי ברירה אחת. אם יזדמן לנו להיפגש, נשוחח גם על ידי שפות אחרות, כי לא יתכן שאת האיכרה הרומנייה אתה זוכר עוד עד היום ודווקא אותי לא תוכל להבין. אולי זה משגה מצידי שגיליתי לך את מוצאי משום שלו היית אוהב את בני מוצאנו כפי שאני אוהב אותם, לא תרצה לפגוש אותי לעולם. השני הוא החשדנות הנוראית המאפיינת את כולנו, שכמובן תופיע גם במכתב זה. בעצם, סידרת הכתבות מהעיתון הוכיחה את מוּדעותך לעובדה זו, כך שלא יהיה לך קשה להבין. אינני משוכנע שמי שחיבר את הכתבות זה אתה (זה שהופיע בתמונה בעיתון), ואם זה באמת אתה, אז אני לא משוכנע אם אתה באמת הומו. בנוסף לזה אינני יכול לחזות מראש את השלכותיו של מכתב זה על גורלי ועל מצבי שלי החברתי. אני סבור שלקחתי על עצמי את הצעד הזה, זה מכיוון שאני לא יכולתי להימנע יותר מדבר שהייתי צריך לעשותו מזמן, אך לא הייתה לי כתובת שתראה לי נכונה. הזמן יוכיח אם טעיתי או לא; על כל פנים, אם זאת תהיה טעות, אז תהיה זאת הטעות השניה בחיי. הראשונה הייתה עלייתי לכאן; וכפי שלא הצליחה להרוס אותי תוך מספר שנים – וזה בניגוד לכל היגיון – נותר לי להתפלל שגם לשניה יהיה אותו גורל.
עכשיו תרשה לי לייחס קצת ביקורת לכתבות מהסידרה ''הגזע המקולל''. יצא לי לקרוא את שלושת הפרקים הראשונים במילואים ורק את הפרק האחרון בבית. במילואים היה לי קצת קשה לקרוא בשקט ובשלווה, אך לא ויתרתי על הקריאה כיוון שמדובר היה לקרוא ''את עצמי'', וזה לא יוצא בעיתון כל יום שני וחמישי. מזלי היה הפעם שירתתי יחד עם שישה חבר'ה בלבד במקום מרכזי אך די שקט, שבו הבתי-שימוש די נקיים. כל יום שישי ערב, הייתי מודיע לחבר'ה שיש לי שלשול (דבר רגיל בצבא), הייתי מסתגר בתוך אחד משני התאים של בית השימוש (תתפלא, אך בדלת היה גם מנעול תקין) והייתי גומר לקרוא תוך חצי שעה (בערך). לא הייתי שוכח לקרוא גם מאמר אחר, משהו סנסציוני, וזה לא מהמוסף לשבת, כדי שיהיה לי מה לשוחח עם החבר'ה לאחר חזרתי ממקום ''ההשתחררות''.
אחד ההיבטים המכאיבים בגורלנו (אולי מצחיק בשביל מישהו מבחוץ), הוא הריצה התמידית אחרי שיטות הטעייה חדשות ומתוחכמות.
הכי חשוב לדעתי הוא הדבר שהצלחת לתאר במקסימום של כנות ודייקנות את דיוקנו של ההומוסקסואלי הרגיל, השיגרתי, השקט, הלא מזיק, אומלל אך שפוי. אולי לא היה כל-כך קשה בשבילך, מפני שבסך הכל, בעזרת אמצעי הספרות, תיארת את עצמך. אני מאמין שעצם הופעתה של הסידרה הייתה הקלה (אמנם די חלשה) בשביל הציבור ההומוסקסואלי. אך השאלה היא אחרת: על איזה אחוז מכלל האוכלוסייה ההטרוסקסואלית הצלחת להשפיע? למרות שאנו, מטבענו, לא תמימים, אני מסתכן וטוען שהצלחת להשפיע לטובה על אחוז גבוה יותר מאשר כל מה שהופיע בנושא הזה בעבר. הדבר היוצא דופן בסידרה הוא שהתופעה ההומוסקסואלית היא טבעית, רגילה ובלתי מסוכנת. בוודאי שהסידרה כמעט לא תשפיע על ציבור ''אוכלי ההומוסקסואלים'' (אתה קורא להם ''מרובעים''), אלה שגם מפברקים בדיחות ועוסקים בהפצתן. ואלה – לצערנו – מרבית הציבור. לחלקם, אלה שקראו בכלל, הסידרה שלך תגרום מבוכה, כך שהם ישאלו את עצמם, ''כיצד יכולים להיות ההומואים כל-כך טובים, אם הם כל-כך רעים?''
אך מה שבעיקר רציתי להדגיש לגבי סידרתך, הוא קשור למה שחסר בה. וזה משום שמה שיש בה הוא חשוב , אבל מה שאין בה הוא עצום.
אתה כותב מנקודת הראייה של אדם המוכר כבר בציבור כהומו. האדם שכבר עבר את הייסורים הנפשיים הנוראיים (כמה שנים בערך זה לקח לך?) וכעת נלחם נגד החוק לגבי יחסים הומוסקסואלים, חוק שקיים אך אינו מופעל. זה המקרה של ההומוסקסואל המוצהר, שאין לו מה להפסיד יותר, לפחות בתוך החברה שהוא מסתובב בה. לגבי שאר ההומוסקסואלים, האלה המסתירים את שייכותם מתוך אלף ואחד שיקולים (ותאמין לי, רובם הם רציניים מאוד), אתה מודה בעובדה שהם האומללים מכולם, כיוון שהם מסתובבים בתוך חברה שלגביהם היא זרה וחייבים – בסופו של הדבר – לגלות את זהותם ולצאת לקרב, כפי שאתה עושה. זה לא בדיוק מה שנאמר, אך זה מה שניתן היה להבין.
אינני יודע במקרה שלך כמה זמן עבר מאז שגילית את נטיותיך ועד שהפכת להיות הומו ''ידוע בציבור''.
אני רוצה לומר לך שרוב ההומוסקסואלים שייכים לקטגוריה השניה. מדובר על אלה כמוני שלא מפרסמים ב''ידיעות אחרונות'' תחת תמונת צילום, שלא מצטלמים באמבטיה של עמוס גפן בשביל ''העולם הזה'', שבנו לעצמם עתיד פחות בוהמי ויותר פרוזאי ובטוח (לפחות מבחינת הפרנסה), שעובדים ומסתובבים כל הזמן בין ''מרובעים'', שמציצים אל הרגליים של הבחורות מכיוון שככה צריך לעשות כדי לא לעורר חשדות, שמסובבים את ראשם ממקומות שבאמת רצו להביט כדי שאחרים לא ירגישו על מה הם מעוניינים להביט, שמשתתפים במסיבות עם זוגות מכרים ומשלחים את ידיהם אל השדיים של הבחורות כדי לגרום – כביכול – לקנאה אצל חבריהן...
המסיכה שההומוסקסואלים הלא מוצהרים חייבים לחבוש כל יום מקבלת במשך הזמן פנים חדשות ויותר מתוחכמות וכל תוספת תחכום (קרא צביעות) מביאה יסורים נפשיים נוספים.
בעצם כל הומוסקסואל מתחיל לחשוש בגיל מסויים (ולא מבוגר במיוחד, הייתי אומר צעיר אפילו) שכל הציפוי של ''הנורמליות'' עלול להתפוצץ ביום מסויים, ואז הוא יישאר גלוי, חשוף, וזה בניגוד לרצונו. הפחד מפני היום המקולל ההוא גורם לכל הומוסקסואל ליצור לעצמו שיטות הגנה משוכללות כל יום, כל שעה. הסתירה המוחלטת בין מה שההומוסקסואל מהסוג הזה מרגיש ובין מה שהוא חייב לעשות הורסת אותו במשך הזמן ומביאה אותו לסף האי-שפיות השכלית.
קטעים מתוך מכתב בעקבות פרסום הסידרה "הגזע המקולל" בידיעות אחרונות |