1. זוהי היסטוריה של אהבה. כל המקומות שאליהם נגיע, והעניינים שבהם נעסוק, ואשר חורגים לכאורה מכל מה שמקובל בסיפור אהבה, לא צריכים להשכיח מאיתנו כי זהו סיפור אהבת הגברים האסורה והבזויה, שבמשך אלפי שנים האינקוויזיציה ההטרוסקסואלית ניסתה למחותה מעל פני האדמה. ואהבת הגברים ניצחה. רק אם נזכור זאת כל העת נוכל לעמוד בדברים הקשים שקרו בדרך אל מה שיש לנו כיום, כאשר אפשר לומר במידה מסויימת של ביטחון כי מכשולים עיקריים הוסרו, והחלה תקופה חדשה בתולדות עמנו.
2. האהבה הזאת היא שנתנה לי את הכוח לעמוד בכל הבוז והמכשולים שהועמדו על דרכי, גם על ידי רבים מחברינו, במסעותיי לארצות השונות ובתקופת החיסולים וההצלה, ולהמשיך הלאה. עכשיו, כשאני מסתכל מחלון הדירה זאת ואני רואה את אורות העיר שלנו סביב, ואני יודע כי בבתים וברחובות האלה חיים בני עמנו כדרך שהם רוצים לחיות, ואין עליהם כפייה ופחד, אני שוכח את כל הקשיים שהיו בדרך. אני שמח במה שניתן לנו להשיג, אם כי גם עתה אני חושב על בני עמנו שעדיין סובלים במקומות אחרים, בסכנה קיימת או בסכנה עתידית. ואני חושב על המתים שלנו, על הניגפים במגיפה ועל הנספים בשואה, שלא זכו לראות את העיר הזאת, אשר היא עירם. יידעו בספר זה החיים עם המתים, לוחמי החופש והמתבוללים, הגיבורים והמתנכרים, כי מדינתנו קיימת והיא ערוכה לקראתם כאם המחכה לבניה הבאים אליה בכל עת אשר ירצו, ויד זיכרון היא לכל מתינו.
3. רופאים ניסו שוב ושוב לשנות את בני עמנו ולהפכם ל''נורמליים''. אבל לשם מה? האם לצורך הולדה? האם לא היו תמיד מספיק גברים מולידים? המעשה הכפייתי של הרופאים, כמו המעשים הכפייתים של ההטרוסקסואלים השונאים אותנו בימינו, מנותקים לחלוטין מפשר המעשים האלה. הם אינם יודעים עוד מדוע הם כל-כך רוצים להיפטר מאיתנו, לרצוח אותנו או לכל הפחות להפוך אותנו להיות כמותם. הם אינם יודעים עוד מדוע הם שונאים אותנו. אבל אנחנו יודעים מדוע הם שונאים אותנו ומדוע הם רוצים לחסל אותנו. אנחנו יודעים שאנחנו שונים. לא כול בני עמנו יודעים מהי מהות השוני הזה. מהות השוני היא בכך שאנחנו שומרי השער. אנחנו שומרי הסף, שידעו פעם את מלת הקסם, שפתחה את השער אל הכוכבים, אל האלוהים. ואולי עוד נשוב ונגלה את מלת הקסם הזאת.
4. שנואים עלינו זיכרונות של אנשים שבאים לספר בדברים רחוקים, שהתרחשו לפני שנולדנו, וכיוון שכך כאילו לא התרחשו כלל. אם אנו מוכנים להתחבר למקטע דבריהם, הרי זה רק בתקווה שיהיה בכך דבר שאיכשהו יהיה קשור אלינו, משהו על עצמנו שאין אנו יכולים לגלות בשום דרך אחרת. אבל הרי אין לצפות לכך מ''ספר'' של אדם בן שבעים וחמש, והעובדה שאדם זה הוא אני, אני שפעם הייתי בן שבע עשרה ורצתי עירום בפריחת עצי התפוח בכפר שאינו קיים כבר במדינה שאיננה עוד, אין בה לשנות דבר. על כן החלטתי לארגן את הספר – ''ספר'', כלומר סיפור, כפי שנהוג היה לקרוא בעבר למוצר נייר שבו הודפסו הדברים – הזה כספר הווה, לא כספר כרונולוגי. זהו ספר שנכתב בהווה, עכשיו, והוא יכסה עשרים וחמש שנה בלבד מחיי, מאז שהתחלנו במבצע הכביר הזה ועד עתה. אני ''כותב'' את הדברים בתחילת 2025. יש לי כשלושה חודשים עד שאמות, או בלשון המקובלת עתה, עד שאחדל להתקיים כצורת קיום גשמית. הרפואה שלנו יכולה לדייק עד כדי כך.
5. אני אשתמש במְנֶמוֹס 4 המאפשר שילוב עזרים חיצוניים, ולא בגרסאות המשוכללות יותר של מנמוס, כמו גירסה 10, בה ניתן לאתר יום מסויים בתוך מה שהוגדר תמיד, ובצדק רב, בשם מבוכי הזיכרון או הזמן האבוד. אני כותב – כלומר, אני ממש מנסח את הדברים במילים, ומעלה אותם בפועל במנמוס, ולא עושה תשדורת חשיבתית רגילה – אם כן, אני כותב את הדברים האלה בשפת נעוריי, עברית, שהיא לא שפת אימי, וזאת על מנת להגיע לדיוק מירבי של ההבעה. השפה הרשמית של סדום – לא סדום חדשה או דבר מעין זה, כי מההתחלה ידענו שאנחנו באים אל אותו מקום – היא השפה הבינלאומית, שהיא אנגלית בעיקרה.
6. גירסת מנמוס 12 של "ההיסטוריה" – המאפשרת, אם לנסות להסביר זאת במילים, דבר המנוגד למהותו של המנמוס, פנייה ישירה אל המקטע בזיכרון שלי שם שמור כל מה שקשור להיסטוריה זאת – מתעדכנת, כמובן, כל העת. היא זמינה לכל משתמש מנמוס 12, בכל שפה שבה יבחר, כלומר בכל שפה שבה חושב המתקשר דרך המנמוס, הפועל כך שניתנת גישה רק למקטעים שכל אחד רוצה כי לאחרים תהיה גישה אליהם. העברית היא שפה קדומה שלא נעשה בה שימוש אלפי שנים, חודשה לזמן מה ועכשיו, כמו היידיש והלדינו, הצרפתית והנורבגית, היא שייכת לשפות הגולים, שבהן יתעטפו להגנה מפני הרשעות והאיבה של הארץ שאליה התגלגלו, והשונאת את הזרים מעצם מהותה, כפי שההטרוסקסואלים שנאו ושונאים אותנו, שנאה שננסה להבין אותה בהמשך. הלא הנרצחים חייבים לנסות להבין את הרוצחים על מנת שיוכלו להתגונן מפניהם. אבל אין הם צריכים לחזור שוב ושוב על טעותם של היהודים, וללכת לחיות בקרב הרוצחים.
7. המנמוס בנוי על העיקרון של אחדות החשיבה, שניתן להעבירה כ''גוש'' בלתי מנוסח לזולת. אין הוא עושה חלוקה בין עבר ועתיד, אלא מעביר את ''המחשבות'' ביחד עם ההקשרים הנוירונים. ברור שאי אפשר היה לנתק לגמרי את הדברים, ועם זאת אני מקווה שחלוקה הזאת יש בה מידה מסויימת של היגיון. אם היינו יודעים בשנת 2005 את מה שעתיד לקרות בשנת 2011, כאשר בשל הלחצים של האינקוויזיציה ההטרוסקסואלית, חברינו הפנימו סטריאוטיפים אנטי-הומוסקסואלים רבים, וראו במנטליות, באופי ובהתנהגות ''הומוסקסואליים'' את האחראים למה שקרה, אולי היינו עושים יותר, אם כי לא ברור מה יכולנו לעשות. גם אם היינו יודעים את מה שהתגלה לא מזמן, בשנת 2022, לא היה בכך, כנראה, לשנות הרבה. ועוד נפרט הכול. יוצא איפוא שבדברים המהותיים, ידיעת העתיד לא הייתה משפיעה כלל על האירועים, אם משום שכך ההיסטוריה הייתה צריכה להתרחש, ואם משום שחברינו לא רצו, ורבים מהם עדיין לא רוצים, להאמין בכך שאין לנו שום תקווה בשום מקום מלבד במקום הזה.
8. מרסל פרוסט, הסופר הצרפתי הדגול בן המאה העשרים, שתמונתו מתנוססת האישיים הגדולים ביותר שלי – צדק, אם כי בדרך השלילה, שהייתה אופיינית לגאון זה, כשאמר, בסוף "הגזע המקולל" שלו כי "הסדומיים שאך יגיעו לסדום ינטשו את העיר, על מנת שלא יחשבו אותם לכאלה, יישאו נשים, יחזיקו פילגשים בערים אחרות שבהן ימצאו בלאו הכי את כל ההנאות שהם רוצים. הם יגיעו לסדום רק בימים של צורך נואש, כשעירם תהיה ריקה, כשהרעב יגרום לזאבים לצאת מן היער." |