|
|
בבקרים הייתי משתהה
בבקרים הייתי משתהה מתחת לשמיכה, עֵר כבר, כדי לדחות ככל האפשר את הקימה, את הדישדוש הנוסף והמיותר לאורכו של יום אשר לא הבטיח כל טובה.
במחבוא שלי, מתחת לשמיכה, בחדר שחלונותיו היו סגורים ותריסיהם מוגפים, היו עוברים מול עיניי, כחיילים מיוגעים שחייבים להשתתף במיצעד אבסורדי, לפני שתינתן להם הרשות לחלוץ את הנעליים הכבדות ולנוח – המראות העגומים של הלילה: גנים חשוכים או בתי ידידים שבהם נאמרו דברים רבים מדיי, ונשתה יין רב מדיי, עד שלבסוף התברר לכל משתתפי הכינוס הלילי, כי אין טעם להאריכו, אף שהייתה בו איזו נחמה, או אשליית נחמה; מעולם לא דובר ישירות על הבדידות, שרק בכוחה לכנס אנשים בלילות, וליסרם כאילו הם נמצאים איש איש בחדרו, בעוד שכלפי חוץ מתנהלת שיחה על סרט שמן ההכרח לראותו.
המיפגשים הללו עוררו בי תחושה של אי נוחות, ובמשך זמן רב נמנעתי מלבוא אליהם. לא מצאתי תחליפים טובים יותר: צפייה בטלוויזיה, ספר, בה במידה שיכולתי להתרכז בקריאה בסופי השבוע, לאחר ששת ימי הקריאה לצורך הפרנסה.
בבקרים היו חולפים מולי המראות העגומים של הלילה. בשלב כלשהו, כאשר כבר לא יכולתי לשאת את השיחות, הייתי יוצא לבית קפה שנשאר פתוח עד השעות המאוחרות או לגן העצמאות המכונה גן עדן, בתיקווה רפה שעוד יימצא שם מישהו, אשר איתו אוכל להוציא את הלילה, לא בחמדה, לא.
אתמול אירע הדבר המיוחד, שהביא אותי להתחיל בכתיבת הרשימות האלה. ישבתי אצל הסופר אברהם עתיק, עם בימאי תיאטרון בלתי מוכר לי, אישתו של הבימאי ועוד כמה אנשים. ישבתי בין הספרים הרבים של מר עתיק, המקדיש סכומי כסף נכבדים לרכישת ספרים נדירים. בחוץ ירד גשם. שתינו יין – יותר מייד יין – וברגע מסויים היה נדמה לי כי החדר, הספרים, המתווכחים, אני – כולנו נעלמים, אובדים בזמן, מוּעלים לכוכב מרוחק, מוּסעים למידבר, כדי ששם יבוא הקץ על החיים הריקים והמיוסרים האלה, שכל אחד מנסה להתגונן מפניהם ככל שיכולתו מגעת, והיכולת הזאת מוגבלת למדיי.
ראיתי את עצמי – נער בבגדים לבנים, אשר רץ על חוף ימה של אשדוד – וכבר לא שאלתי את עצמי מה עוללתי לנער ההוא, כיצד כיערתי אותו והשחתתי את מידותיו, כיצד הרחקתי אותו מן הגעגועים אל אלוהים, כיצד הבאתי אותו עד המקומות השפלים ביותר, כגון בית השימוש של התחנה המרכזית בתל אביב, או גן העצמאות המכונה גן עדן, או גן החשמל שמשם באה ז'ני קפטיין גיבורים, שם שוטרים גסי דיבור מבהילים מדיי ערב את הגברים המבקשים להתנחם זה ליד זה, ככל שהדבר ניתן.
בסוף השבוע שעבר התארח אצלי חייל אחד מירושלים. הקשבתי לדבריו – התבוננות מקוטעת בחייו של הומוסקסואל צעיר, אשר עתיד להשלים, ככל אחד, עם הצפוי למקוללים שהיננו – ואחר כך, במין, יכולתי לראות את המעשה כאילו אני צופה בשני אנשים זרים לי: שתי חיות גוהרות זו על זו בחשיכה, בתיקווה להחניק את הבדידות, או לפחות להחליש את קול צעקתה.
הסתכלתי בפניהם של היושבים אצל מר עתיק, ובפניו של מר עתיק, שבהם לא ניכר כלום, שאי אפשר היה לפענח בהם גם במבט מאומץ את הלילה מן העתיד, בירושלים, שבו מר עתיק יירצח בחדר של בית מלון חדש שנסגר זמן קצר אחרי הרצח. ולאחר מכן יצאתי החוצה. הגשם פסק. הלכתי לבית קפה בצפון העיר, שפעם היה פתוח במשך כל הלילה. אולם המקום היה סגור. ישנם מקומות בתל אביב שמעוררים בי עצב כאשר אני עובר על פניהם. אניים קדומים, אבודים, שנשרו ממני במקומות האלה, אך לא אבדו, והם מתנפלים עליי עם בואי, עגומים הם יוצאים ומתנפלים עליי, תובעים מבעד לערפל של הזיכרון תשומת לב אחרונה, לפני שישקעו בתוך השיכחה, כצליליה של פוּגה, המתעכבים בחלל החדר למשך שנייה נוספת לאחר שנוגנו, כאילו יש בכוחם לכרוך אותנו בקווים רועדים של יופי, בטרם יאבדו לחלוטין.
בחוץ, ליד מעגן הסירות הסמוך לבית הקפה – ראיתי בפעם האחרונה את חברו של ג'נגו לפני שמת מאיידס, כמו ג'נגו עצמו. לא דיברנו, כי הוא עדיין כעס עליי על ש''גנבתי'' לו את ג'נגו, אבל בכל זאת, הייתה זאת פרידה. ובמקום ההוא ימכרו בעתיד בצל ותפוחי אדמה – היכה אותי פעם גבר, שחשבתי כי יענה לרצוני, ולכן הסכמתי ללכת אחריו עד מעגן הסירות. הנער שהייתי אז הסתכל לעברי מחלון של מועדון ג'יי אנד ג'יי. המראה שב והופיע מול עיניי, בעוצמה גדולה בהרבה מזאת של ההתרחשות עצמה, שכן בינתיים נוספה לה הבושה על שנואלתי להגיע עד כדי כך. זה היה בקייץ. נפלתי על יד המעגן. דם פרץ מנחיריי, ורגליי כאבו. מישהו העלה אותי למונית, ואני זוכר שנרדמתי מייד. בבוקר, לאחר הניסיון הקבוע להתעכב עוד רגעים אחדים בתוך מה שנשאר מן החלומות, מתחת לשמיכה, היה עליי לשקוע בחיפזון לתוך עיסוק כלשהו, על מנת לשכוח את העלבון, שלא היה עלבון גמור, עם זאת, אלא שהיה בו צד נוסף, מתמיה, כמעט צד של השתאות על מעשי הלילה.
אולם עכשיו אני יודע כי לא ניתן לשכוח עלבונות כאלה. הם גדֵלים בזיכרון, נעשים חדים יותר ופגיעתם רעה במיוחד כאשר האיש, אשר הותקף לפתע על ידי העלבון שהציף אותו – לעיתים ברגע בלתי צפוי של נעימות – מנסה לגרש את זכר העלבון, ומגייס לצורך כך את כל ההתנגדות שלו.
קטע הפתיחה מתוך "התפכחות" מאת יותם ראובני
התפכחות |
| |
|