זהוּת. הזיה.
מציאות. ציוּת.
צלילוּת. צלילָה.
עמדנו, בשמש אחר הצהריים, מר מינץ ואני, ועקרנו את שורשיו של עץ, אשר כרע בסופה, בחורף, כאשר אני הייתי ביבשת אחרת, שיכור, טרוד, מפויס, מיוגע, יודע שאין שחר, וממשיך – מושך כתף, מכבה אור, פורשׂ שמיכה, הולך בקור, נושם, עולה לרכבת התחתית, יורד, רואה מהחלון איך עוקרים עץ באמריקה.
קודם כל באה מכונה גדולה, שמוחקת את העץ מעל האדמה שלו ומשכיבה אותו מטה – כמו גבר אמריקאי בשיקגו אחר כך, שחיכה – אבל העץ לא חיכה לשום דבר ואיש עם מסור בא. הכל הועמס על שלוש משאיות קטנות ושקט בא מן הנהר.
"ראית אתמול טלוויזיה?" אמר אדון מינץ. "כל יום מפלגה חדשה. בשביל מי אתה מצביע?"
מינץ. בן שישים. פקיד בדימוס. בערבים הוא יוצא לדוג. הוא מטפח את הגינה. השכנים גונבים את השושנים שלו. איש איננו מודה. הוא מטפח את הגינה, אבל מי יודע מה הוא באמת מטפח, כשהוא מטפח את הגינה, כשהוא עומד לבדו על המזח.
"לרשימה הבדואית," אמרתי. שמעתי את זה מחיים גורי.
הוא צחק. מטוס קל חלף לעבר שדה דב.
"הנה זה מתחיל לצאת," אמר מר מינץ.
ברק אדיש פגע בעץ הזה, שנשא את כיעורו, את עקרותו, לתומו. הברירה הטבעית. להוציא את השורשים. מר מינץ ייטע עץ אחר תחתיו. ואיך, למשל, אני נראה כלפי חוץ? גבוה. שזוף. נעלי התעמלות תוצרת ספּיד. העיניים בהירות עכשיו. מבוכה, נדמה לי, של מי שאיננו רגיל בעבודות כאלה. והרי בקיבוץ, בימי הזוהר, בימי הבערות, בימים המתעקשים לטעון עכשיו כי היו היפים ביותר, הייתי רגיל לעצים. כמו תקווה שמצאה גוף רצתי בין עצי התפוח, בעדת תפרחתם הלבנה.
"זהו זה," אמר מר מינץ. "אני באמת מודֶה לך. מהעיריה הבטיחו לי כבר לפני ארבעה חודשים שיבואו."
ארבעה חודשים. איובה סיטי. ניו יורק. סיכום ביניים חפוז, התבוננות מקוטעת בגברים אמריקאים, במסע חסר שחר בוויסקוֹנסין ובאילינוֹי. טחינה ושירי אסתר עופרים. מה נשאר? כן. כאב רפה. הכל קיים, קיים עד עצב, גם אם הוא רחוק.
גררנו את השורשים העקורים אל פח האשפה. מר מינץ עלה לדירתו. דומיה של סופשבוע החלה לרדת על הבתים. הרחוב הזה, רחוב ירמיהו בתל אביב, הרחוב של יזהר, של ירון, של גד, של ההזיה. כל זה יהיה קיים גם אחר כך.
עמדתי במקלחת ושוב, מתחת למים, הייתי כנער הרץ עירום בין הממטרות, במטע עצי התפוח, בעמק החולה: יישות של תיקווה, שמתחלפת בהשלמה, שאובדת בערב הבא על ההרים.
משגב עם, 1969.
זהוּת, הזיה.
שם, בין עצי התפוח, בין בתי הקיבוץ שמהם ניתן היה להשקיף על בקעת הלבנון ועל עמק השֵדים, ואחר כך: ברמת גן, בפריס, בניו יורק – שם, לפני זמן רב, ועכשיו, ברגעים האלה; למעשים שבהם הייתי מעורב לא נודעה כבר חשיבות; פני האנשים הסובבים אותי, המדברים אליי, התובעים ממני את אשר אני חייב להם, הבאים אליי בכל חמדת לבם, כדי להיתקל במה שנראה בעיניהם אדישות מרושעת, בוז, התנשאות – מיטשטשים ואובדים. אני ביקשתי ואני מבקש, אז ועתה, לעיתים מתוך יאוש ולעיתים מתוך שיעמום, לעיתים מתוך שיכרות ולעיתים מתוך צלילוּת צוננת, אני מבקש, אם כן, למצוא איזו נקודת מיפגש בין האניים הפזורים סביב, בין התפקידים שאני מגלם, בין אם הוטלו עליי ובין אם אני מגלם אותם על פי בחירה, נקודת מיפגש אשר שמה בגרות או זהות, נקודת מיפגש שממנה אפשר להשקיף על הספק ועל החרדה, על הארעיות ועל הכישלון – בלא צער. מתוך השלמה.
לפני שבועיים, בנסיעה לילית מירושלים לתל אביב, חשבתי שהנה קרֵב ובא המועד שקבעתי, ובו עליי להתחיל בכתיבת החיבור הזה. חשבתי על כך מתוך חרדה. חשבתי על כך מתוך שעשוע. כי מה: מועד סתמי נבחר לפגישה חשובה. בני אדם מחכים על ראש גבעה לבואם של אורחים מן החלל. אולי משהו פחות דרמטי: אלה שנקראו למשימה, למשימה השנייה, ממתינים לאיש שיבוא ויגיד להם מהי המשימה. ומסביב דומייה, השחר עדיין לא עלה. באור המהוסס, בשקט השורר, הכל שב להיות הזיה, אף שהדברים התרחשו במציאות: הוּצאו צווים, פקידוֹת דיברו בטלפון, נהגים התניעו ג'יפים, טבחים הכינו ארוחות, נשים סתוּרות שיער נפרדו מבעליהן, ילדים מנומנמים השתאו על פריעת הסדרים, מחשבות באו וחלפו, פחד איים ולחץ ומצא לעצמו מקום רביצה. כל זה היה. אחר כך אפשר יהיה לעיין במסמכים, לבדוק את עקבות הצמיגים בחול הלח, לחשב את כמויות הבנזין ואת שעות העבודה; ובכל זאת – כהזיה בדומייה האינסופית.
ריח של פריחה פרץ מבעד לחלונות המונית. כבר אפשר היה להרגיש בלחוּת השפלה. איש בלבוש מסורתי, שישב במושב האחורי, אמר משהו באידיש לאישתו. עשן לבן נישא מארובותיו של מפעל שבו שרפו את אייכמן והוא ממשיך לבעור לאד בצלילוּת הערבים. חלפנו על פני האורות הצהובים של צומת לוד.
התחנה המרכזית, תל אביב, אחרי חצות. פעם, קן תפילותיי הנידחות. לעג כבוש. מי יצחק איתי? הפעם, לא התעכבתי. קסם האנשים ההולכים בלילה, הממתינים לאוטובוס האחרון, נגע באותו קסם, כפי שבא אליי כאשר הייתי יושב על ספסל בתחנת אוטובוס בחולון, אחרי העבודה במאפיה, נרגש לקראת הנסיעה הצפויה לתל אביב, לחוף הים, בחורף. |