|
|
בעיקר חוסר-האונים
לעתים קרובות, בזמן האחרון, אני מתעורר בארבע וחצי, חמש לפנות בוקר, ואני שוכב לצדה של אורה. אינני רוצה להקים בה שום חשש. כשאני שוכב ער לצדה אני חושב שבעצם לא נתתי לה חיים יפים מאוד, ומכל מקום לא אלה החיים שהייתי רוצה לתת לה. ניסיתי להגדיר את המצוקה הזאת, את הדאגה שמטרידה אותי כשאני ער במיטה או אחר כך, בחנות, כשאני לבד. ניסיתי לשכנע את עצמי כי החובות הם שמדאיגים אותי. כמעט 100 אלף לירות אוברדרפט. מנהל סניף הבנק כבר העיר משהו. כעת אין טעם להסתיר את העובדות. אני יודע היטב כי הכסף ייכנס, חלק ממנו אם לא כולו, בקרוב. עליי להטריד לקוחות אחדים; להאיץ. כן, הכסף ייכנס, אבל אני לא אירגע. בכך אני כמעט בטוח, ואני מודה שהוודאות הזאת מפחידה אותי. בעיקר עכשיו; יכול להיות שגם אורה ערה עכשיו, והיא אך מעמידה פנים, אולי גם היא חושבת, ממש ברגעים האלה, כאן, לידי, כי החיים איתי אינם החיים שעליהם חלמה. אולי יש בלבה על כך שעקרתי אותה מאנגליה, והבאתי אותה למקום שהוא נתעב בעיניה, מקום ששמיו הבהירים רוב השנה מרגיזים אותה. אולי היא מתרעמת על שנישאה לי ובאה אחרי אל המקום הזה, ולא חיכתה במקומה לאחר, שהיה מציע לה דברים אחרים. כי מה אני מציע לה. טוב מאוד היה אילו, למשל, בכה עכשיו אחד הילדים. עילה מצוינת לקום מן המיטה. עילה מצוינת לפעילות, עילה מציינת לשקוע במשהו אחר, ולא להתמכר למחשבות האלה, הרגילות, המטרידות כל-כך דווקא משום שאין בהן כל חידוש. אבל הילדים כבר גדולים. לדפנה כבר יש חבר. ואני עוד מעט אהיה בן ארבעים. אין לכך משמעות רבה. למספרים, זאת אומרת. איזה ניגוד מעורר סקרנות, שאולי חייב לעורר דאגה, בין ממשותם של המספרים בפועל ובין יחסי אליהם. מספרים. גיל: 40. חוב: 100 אלף לירות. תשלומים שונים. פקודות תשלום צבעוניות מגיעות יום יום. ואורה שותקת. הדברים מסתדרים, איכשהו, לקראת סוף החודש. תמיד פלא. נס קטן. השתדלות. אני מתחנן אל אנשים שחייבים לי כסף, כאילו חסד גדול הם עושים עמי כאשר הם משלמים. אינני תובע מאיש ריבית, ואולי גם זאת טעות. חוסר המשמעות של המספרים. הגיל שלי, ליתר דיוק. השנים חולפות, כמובן, אבל זו רק תופעה חיצונית, רחוקה, בלתי נחשבת. אני לא השתניתי. כלומר, כלפי פנים, אמנם שינויים גופניים חלוּ, אין להכחיש, והיה צורך להתקין לי שיניים תותבות. אבל זה אך ורק משום שתמיד הזנחתי את השיניים שלי. פחד ילדותי מפני רופא השיניים. אבל לא שמנתי. אפילו לא זה. אחי שמן. הוא ודאי איננו ער עכשיו. הוא לא מבזבז את זמנו במחשבות כאלה, ואם הוא ער, הוא ודאי חושב איך לעשות עוד קצת כסף ביום הקרֵב ובא, ביום שיופיע אחרי האפרוריוּת הזאת, כאשר יהיו הכול ערים, לא רק אני. אולי גם בעניין אחי אני טועה. אולי גם הוא חושב על דברים כאלה, זאת אומרת, על טיבם של החיים שהוא חי, שאני חי, ואם יש קשר כלשהו בין מה שרצינו, בכפר, ובין מה שיש לנו עכשיו. איש מאיתנו לא רצה להיות חקלאי. אני לא ראיתי בזה שום דבר בזוי, כמובן, אבל חשבתי שיש לי כישרון גדול, חשבתי שאהיה צייר או משהו, והעיקר – להיות מחוץ לכפר, הרחק מהמקום המוכּר עד דכא, הקטן מדי, המטונף, השכוּח, הטובע ברכילות, בשעמום. כשאבא ימות נירש את המשק וּודאי לא נדע מה לעשות בו, ממש כמו שאינני יודע מה לעשות כאשר אני נמצא עם אבא. זאת אומרת, אני רוצה לשוחח איתו. לספר לו שהכול מתגשם כפי שאני רוצה, וכי לא היה כל יסוד לחששותיו, הן לגביי והן לגבי מוֹשיק, שלא נסתדר אם נעזוב את הכפר, ולמה לנו ללכת ולעבוד אצל אחרים אם אנחנו יכולים להיות אדונים לעצמנו. זה מצחיק, אבל הרי אני אדון לעצמי. זאת אומרת, אני לא עובד אצל אחרים. עכשיו לא. עכשיו יש לי עסק משלי. אולי אינני משתדל די הצורך. אולי הייתי יכול לפתח אותו. אני יודע? אני אוהב להיות בחנות שלי. האותיות – כל הגדלים, כל הסוגים, כל הצבעים – המונחות בתוך הקופסאות, משעשעות אותי. בסוף ייטבעו כולן בשלטים, האחד נלעג ממשנהו, אבל בינתים, כל עוד הן על המדפים, אפשר להשתעשע בהן: גדעון רופין, מהנדס. אותיות פרנק-ריהל מעוּבדות. מעולם לא רציתי להיות מהנדס. פעם עשיתי לי שלט: גדעון, החולמני האבוד, שלום. זה היה טיפשי, וכאשר נכנסה רינה לא צחקה; אולי לא ראתה – לא ידעתי מה לעשות, התביישתי. רינה, למשל. כל-כך צעירה. אם יש לה דאגות, אין היא מדברת בהן, והיא מחייכת תמיד, היא באה בבוקר ומחייכת. היא מטפלת בלקוח טרדן והיא מחייכת.
מגמה מעורבת |
| |
|